"תחילה הם מתעלמים ממך, אחר כך הם צוחקים עליך אחר כך הם נלחמים עליך ואז אתה מנצח". ציטוט זה מיוחס, בטעות, למהטמה גנדי. אבל הוא מנטרה פופולרית בענף הקריפטו, שאנשיו עוצמתיים כרגע יותר מתמיד. מטבעות הקריפטו זינקו בשנה היוצאת, בעוד שערי מניות הבנקים עלו ב-35% מאז השבעתו של דונלד טראמפ בתקווה לרגולציה ידידותית יותר. במקביל, מדווח אקונומיסט, גוברים המתחים בין הישן לחדש, והסיכון מצד הקריפטו גדול מכפי שחשבו בנקאים רבים. למרות שהמלווים ייצאו נשכרים מהפחתת הרגולציה, מעמדם כאריסטוקרטיה הפיננסית של הרפובליקנים רעוע מאי פעם. חלוקתו של מעמד זה עם הקריפטו מהווה סיכון ארוך טווח. הבעיה המיידית של הבנקאים היא רגולציית המטבע הישיר [מטבע קריפטו הצמוד למטבע רשמי]. החוק אוסר על המנפיקים להבטיח תשואה, במטרה למנוע נגיסה בפקדונות בבנקים. אולם, הם יכולים לחלוק את רווחיהם עם בורסות קריפטו, המעניקות הטבות למי שמשתמשים במטבעות אלו; הבנקים רוצים שפרצה זו תיסגר. זו אינה הדאגה היחידה. בחודש אוקטובר אמר כריסטופר וולר, נגיד בפדרל ריזרב ומועמד ליו"ר, כי ייתכן שחברות הקריפטו יקבלו גישה למערכות התשלום של הבנק המרכזי, וצעד ראשון בכיוון נעשה בשבוע שעבר. למרות שהן אינן יכולות לקבל פקדונות או להעניק הלוואות, הן יכולות כעת לפעול במישור הלאומי במקום בכל מדינה בנפרד. כל התפתחות כזאת בפני עצמה אינה משמעותית, אך יחדיו מדובר בסיכון משמעותי לבנקים, מסביר אקונומיסט. הם כבר איבדו את הבלעדיות בתחומי ההלוואות ותיווך בעסקות, וכעת שוב יש להם הרבה מה להפסיד. חברות הקריפטו סבורות שהבנקים פוגעים בתחרות. הטיעון הכללי עשוי להיות הגיוני, אך מתן הטבות במקום תשואה חורג מן הכללים. העובדה שהמחוקקים מתירים כעת את מה שאסרו לפני כמה חודשים, משקף את הבעיה הגדולה ביותר של הבנקים: אובדן השפעה פוליטית. הבנקים שוב אינם קהל הבוחרים הפיננסי המוביל של הרפובליקנים. הקריפטו מצא בית בתרבות הנגד ובאנטי-אליטה של הימין האמריקני החדש. הענף גייס מאות מיליוני דולרים לקראת בחירות האמצע בשנה הבאה, וזה תמיד עוזר. כאשר האינטרסים של הבנקים יתנגשו עם אלה של החדשים מקרוב באו, בכלל לא בטוח שהתוצאה תהיה לטובתם. הבנקים לא אהבו את הרגולציה הקשוחה של ממשל ביידן, אך כעת הם תלויים בקבוצה של סנאטורים דמוקרטים, המודאגים מהאפשרות של תשלום במטבעות יציבים ומסיכוני הלבנת ההון של הקריפטו. הבנקים מוצאים עצמם באותו צד של ארגוני עובדים וגופי מחקר במרכז-שמאל. כפי שגנדי שוב לא אמר, "אויבו של אויבי הוא ידידי".