מוטב שהמשטרה תקפיד על זכויות חשודים גם במחיר של פגיעה מסוימת במהירות החקירה ותוצאותיה. כך אומר (17.12.25) שופט בית המשפט העליון בדימוס, יוסף אלרון, בפסק דינו האחרון עם תום שלושת החודשים שחלפו מאז פרישתו. אלרון דחה את ערעורו של מוחמד עשיווי על הרשעתו ברצח וואסים אלסאייד ועל עונש מאסר העולם שנגזר עליו. ההגנה טענה לשורה של מחדלי חקירה, ובמיוחד בהפעלת המדובבים מול עשיווי. אולם, אלרון קובע שיש די והותר ראיות להרשעתו גם בלא חומרי הדיבוב, וכי הפגמים - למרות חומרתם - לא פגעו בהגנתו. הוא מעיר על "חומרת התנהלות היחידה החוקרת כשלעצמה, אשר מוטב שלא הייתה באה לעולם, מוטב עוד יותר שלא תישנה מכאן והלאה - ויופקו הלקחים הנדרשים". אלרון אומר: "פענוח כל פשע, ודאי רצח, הוא דרך חתחתים. לעיתים, נמצאת הגופה מוטלת ולא נודע מי היכה את המנוח; פעמים, חולפות שעות ועוברים ימים עד אשר מסכת הראיות מתבהרת ומולידה 'קצה חוט'; וישנם מקרים שבהם כל חלקי התצרף מונחים גלויים, אך הם מתקשים להתחבר האחד אל משנהו. "במקרים אלו, בשל הלהיטות המבורכת של גורמי אכיפת החוק לעשיית צדק מהיר, הגבול הדק שבין המותר לאסור - עלול להתעמעם. לאחר מעשה, הכל יכירו בפגם שנפל, חלקם אף יכו על חטא. אך בעיצומה של חקירה - בעין הסערה - קשה לאמוד את עוצמת הסופה. "ברגעים אלו, מוטב אפוא להקפיד שבעתיים על זכויות חשודים, גם במחיר של פגיעה מסוימת במהירות החקירה ותוצאותיה. בנקודה זו, מצויים החשודים ברגע השפל של חייהם; תלויים על בלימה, כאשר חזקת החפות עומדת להם, אך על בשרם הם חווים את קשיי המעצר ואת רוחם מטלטלת האשמה המוטחת כלפיהם. הקפדה על זכויותיהם דווקא ברגעים אלו אינה נקודת תורפה של ההליך הפלילי, אלא היא אחת ממעלותיו במדינה דמוקרטית וחופשית".

דאגה כנה לזכויות נחקרים ונאשמים

פסק הדין ניתן בהרכב העיקרי של בית המשפט העליון בשנים האחרונות בתחום הפשיעה החמורה, עם השופטים אלכס שטיין וחאלד כבוב, אשר הסכימו עם אלרון. את עשיווי ייצג עו"ד נועם אליגון, ואת המדינה - עוה"ד עדי שגב ושאול ציון. שטיין אומר: "במקרה דנן, צמד המילים 'אני מסכים' מבטא לא רק את הסכמתי לאמור בפסק דינו של חברי, השופט אלרון, אלא גם את הערכתי העמוקה לפועלו כשופט בכל ערכאות השיפוט וכמומחה-על בתחום המשפט הפלילי, ואת היותי בר-מזל כמי שניתנה לו הזכות לשבת על מדין במחיצתו. פסק דין חשוב זה חותם את פועלו של חברי כשופט, ואני נפרד ממנו בתחושה מעורבת של סיפוק ועצב". כבוב מוסיף: "אבקש להביע את הערכתי הרבה לפועלו של חברי, השופט בדימוס אלרון, במשך עשרות שנות שפיטה בכל הערכאות. בשנים האחרונות נפלה בחלקי הזכות לשבת עימו בהרכבים רבים. התרשמתי באופן בלתי אמצעי מחריצותו, מיסודיותו, ומדאגתו הכנה לזכויותיהם של נחקרים ונאשמים. אין בליבי ספק כי השפעתו של חברי על הדין בישראל בכלל, ובתחום המשפט הפלילי בפרט, תוסיף ללוות אותנו זמן רב; וכי חסרונו יורגש היטב".