המלחמה כמאיץ שחיקה: פינוי, מילואים והיעדרות מהעבודה השנתון מציג נתונים שמבהירים עד כמה השנים האחרונות לא היו “עוד תקופה לחוצה”, אלא אירוע מתמשך שמשנה מסלולי חיים. בין אוקטובר 2023 ליוני 2025 פונו או התפנו 35,724 צעירים מיישובי קו העימות בדרום ובצפון. זה מספר שמגלם קהילות שלמות שנעקרו משגרה, עבודה ולימודים. במקביל, בתקופה הזו שירתו בממוצע 68,674 צעירים בני 34-20 במילואים. נתון כזה מסביר למה “המשק” וה“צעירים” מתערבבים: זהו דור שבגילי 34-20 אמור לבנות קריירה, משפחה ותשתית כלכלית, אבל חלק ניכר ממנו שירת חודשים ארוכים. ההשפעה ניכרת גם במקום הכי יומיומי: עבודה. 17.9% מן הצעירים בני 34-18 דיווחו על היעדרות זמנית מן העבודה בחודשי המלחמה הראשונים. השנתון מפרט גם הבדלים בין קבוצות: בקרב “יהודים ואחרים” היעדרות נקשרה במיוחד לשירות מילואים, ובקרב צעירים ערבים היעדרות נקשרה במיוחד לצמצום היקף עבודה או הפסקה בעבודה . כלומר, באותה תקופה עצמה צעירים בישראל נעדרו מהעבודה מסיבות שונות מאוד, אבל התוצאה זהה: פגיעה ברצף התעסוקתי. השנתון מוסיף נתון נוסף שממחיש את עומק השבר: הוא מציג את התמונה של שיעורי תסמינים נפשיים שחצו ספים קליניים בתקופת המלחמה ואת הפגיעות המיוחדת של תושבי קו העימות בצפון . הדוח לא הופך את זה לסיפור דרמטי, אבל המסר חזק: מצוקה לא נשארת “ברקע”, היא חוצה סף. 16.8% לא עובדים ולא לומדים, ובקרב צעירים ערבים: 31.8% מעבר לבריאות הנפש, השנתון מציג מדד שמדאיג כל כלכלן וגם כל הורה: 16.8% מן הצעירים בני 24-18 בישראל אינם עובדים ואינם לומדים. מעבר לכך, השנתון מציין שהשיעור בישראל גבוה בכ־3 נקודות אחוזים מהממוצע במדינות ה־OECD . אבל הנתון נהיה חריף יותר כשמפרקים אותו: בקרב צעירים ערבים השיעור מגיע ל־31.8%, ובקרב “יהודים ואחרים” הוא 16.5%. זה פער שמספר סיפור חברתי: מי שנכנס ל“אזור האפור” של לא עבודה ולא לימודים, עלול לאבד זמן יקר, הכשרה וניסיון, ולעיתים גם את האמון ביכולת לצאת מהמצב. במונחים ציבוריים, זו גם “אזהרת איכות” למדיניות: כל תוספת נקודת אחוז במדד הזה אינה רק סטטיסטיקה. היא עוד צעירים שלא נבנים כלכלית, ומערכת שמפסידה כוח עבודה עתידי. אמון: הממשלה והכנסת יורדות, מערכת המשפט נשחקת, והרשות המקומית עולה הדוח מציג מגמה בולטת של שחיקה באמון הצעירים במוסדות השלטון. לפי השנתון, שיעור הצעירים בני 34-20 שדיווחו על אמון בממשלה ירד מ־36.7% בשנת 2015 ל־28.1% בשנת 2024, ושיעור האמון בכנסת ירד מ־33.3% ל־23.8%. גם מערכת המשפט לא נשארת מחוץ לתמונה: הנתון בדוח מצביע על ירידה באמון בה לאורך השנים, ובשנת 2024 הוא עומד על 40.2%. זהו נתון משמעותי במיוחד משום שמערכת המשפט נתפסת לאורך שנים כעוגן מוסדי, והירידה באמון בה משקפת שחיקה רחבה יותר בתחושת היציבות וההוגנות. מנגד, השנתון מציג “חריג” שמספר על שינוי כיוון: האמון במשטרה עלה, והאמון ברשות המקומית עלה בצורה בולטת. ברשות המקומית הנתון מגיע ל־71.0% בשנת 2024 לעומת 60.0% בשנת 2015. זה לא מקרה: בתקופות חירום הציבור פוגש יותר את הרשות המקומית, את השירותים ואת המענה המיידי, ופחות את הדיונים הארציים. הקו שמחבר את הנתונים הוא פשוט: צעירים נותנים יותר אמון במי שנמצא בשטח ומספק שירות, ופחות אמון במי שמנהל את המדינה “מלמעלה”. וכשגם מערכת המשפט נשחקת, מדובר כבר לא רק בהבעת דעה פוליטית, אלא בתסמין של משבר קשר בין דור צעיר למוסדות המדינה. עוד נתונים “שליליים” שמזכירים שהסיפור רחב יותר השנתון כולל גם נתונים שמרחיבים את תמונת הסיכון והפגיעות. בין היתר מוצג כי שיעור ההרוגים והפצועים קשה בתאונות דרכים בקרב צעירים בני 34-20 נמצא במגמת עלייה לאורך זמן, ושיש פער מגדרי משמעותי בין גברים לנשים. זהו “פרק צד” לכאורה, אבל הוא משתלב בתמונה הכוללת של פגיעות בריאותית וחברתית בגילי צעירות. בנוסף, בפרק המתחלף על המלחמה מופיעים נתונים שמדגישים את חלקם של צעירים בתוך האירועים הלאומיים עצמם: שיעור הצעירים בני 34-18 בקרב ההרוגים במלחמה ושיעורם בקרב החטופים, בהשוואה לשיעורם באוכלוסייה. אלו נתונים רגישים, אך הם מחדדים את הטענה העיקרית של השנתון: הדור הצעיר אינו רק “מושפע מהמצב”, הוא נמצא בתוכו.