מקווה חצוב בסלע, סמוך לדרכי העלייה למקדש המקווה שנחשף חצוב כולו בסלע, אורכו כ־3.05 מטרים, רוחבו כ־1.35 מטרים וגובהו כ־1.85 מטרים. דפנותיו טויחו, ובצדו הדרומי נחשפו ארבע מדרגות חצובות שהובילו אל בור הטבילה.

הממצא התגלה כשהוא חתום בשכבת חורבן ברורה, המתוארכת לשנת 70 לספירה - שנת חורבן ירושלים והמקדש בידי הרומאים. בתוך שכבה זו נמצאו כלי חרס וכלי אבן, מהסוגים המאפיינים את האוכלוסייה היהודית בעיר ערב החורבן.

עדות לחיי טהרה בעיר המקדש החפירות מתקיימות ביוזמת רשות העתיקות והקרן למורשת הכותל, במתחם הסמוך לצירי הכניסה המרכזיים להר-הבית בימי הבית השני - הגשר הגדול מצפון וקשת רובינסון מדרום. באזור זה נחשפו לאורך השנים מתקנים נוספים הקשורים להיטהרות, ובהם מקוואות וכלי אבן, המעידים על ההיערכות של עולי הרגל.

לדברי מנהל החפירה מטעם רשות העתיקות, ארי לוי: "יש לזכור שירושלים הייתה עיר מקדש. חיי היום־יום של תושביה הותאמו למציאות הזו, והדבר בא לידי ביטוי בהקפדה יתרה על דיני טומאה וטהרה. מקוואות וכלי אבן הם מהעדויות המובהקות לכך". לוי הוסיף כי "השימוש בכלי אבן נבע מההלכה, שלפיה אבן אינה מקבלת טומאה, ולכן ניתן היה לעשות בהם שימוש חוזר לאורך זמן".

בין החורבן לזיכרון ההיסטורי שר המורשת, עמיחי אליהו, התייחס לגילוי וציין כי חשיפת המקווה מתחת לרחבת הכותל מחזקת את ההבנה בדבר עומק החיים הדתיים בירושלים ערב החורבן. לדבריו, סמיכות הממצא לצום עשרה בטבת מעניקה לו משמעות נוספת, ומדגישה את חשיבות המשך החפירות והמחקר בירושלים לדורות הבאים. מנכ"ל הקרן למורשת הכותל המערבי, מרדכי סולי אליאב, הוסיף כי הממצא ממחיש את רצף החיים היהודיים בעיר: "המקווה, ובתוכו שכבת האפר מהחורבן, מעידים כאלף עדים על היכולת של עם ישראל לעבור מטומאה לטהרה ומחורבן לתקומה".