המעבר מהסדרה מחייבת בתקנות למודל של מבחני תמיכה אינו מתרחש בחלל ריק. מסמכי מרכז המחקר והמידע של הכנסת משרטטים תמונה עקבית של תקצוב יציב־לכאורה אך נשחק בפועל של הספריות הציבוריות, מצב שמחדד את השפעת השינוי על הציבור. לפי נתוני הממ"מ, מאז שנת 2015 עומד תקציב ההשתתפות הממשלתית בספריות הציבוריות על 85 מיליון ש"ח בשנה, סכום שלא עודכן באופן שיטתי בהתאם לעליית מדד המחירים לצרכן, אף שהחוק קובע עקרון כזה. בפועל, השרים הממונים לאורך השנים לא קבעו תקנות לעידכון אוטומטי, והתקציב נותר קבוע נומינלית. המשמעות לציבור ברורה: גם לפני ביטול התקנות, הספריות פעלו במגבלת משאבים הולכת ומחריפה. שחיקה מצטברת: פחות שירות באותו תקציב חישובי הממ"מ מראים כי אילו תקציב הספריות היה מוצמד למדד המחירים לצרכן משנת 2015, התקציב לשנת 2024 היה אמור לעמוד על כ־95.6 מיליון ש"ח - פער של למעלה מ־10 מיליון ש"ח לעומת התקציב בפועל. ואם ההצמדה הייתה מיושמת כבר מ־2007, הפער היה חריף עוד יותר. עבור הציבור, המשמעות היא כפולה: מצד אחד, אין קיצוץ רשמי בתקציב. מצד שני, כל שנה שבה התקציב אינו מתעדכן שוחקת בפועל את היכולת של הספריות להחזיק אוספים עדכניים, להפעיל כוח אדם בשעות הערב ולהציע פעילויות העשרה. ביצוע תקציבי חלקי - ואי־ודאות ברמת השטח עוד ממצא משמעותי במסמכי הממ"מ נוגע לביצוע התקציב. בשנים רבות, שיעור הביצוע במזומן עמד על 55%-77% בלבד מהתקציב על שינוייו, גם אם ברמת ההתחייבויות התקציב “נסגר”. המשמעות לציבור היא שחלק מהכסף אינו מתורגם בזמן אמת לשירות זמין: פחות שעות פתיחה, דחיית רכש ספרים וצמצום פעילויות. במצב כזה, ביטול תקנות מחייבות והסתמכות על תמריצים תקציביים עלולים להעמיק את חוסר האחידות בין רשויות שמצליחות לממש תקציב לבין כאלה שלא. כך מתחבר התקציב לביטול התקנות כאשר שעות פתיחה ושירותים אינם מעוגנים עוד בתקנות אלא תלויים במבחני תמיכה, המשמעות לציבור היא שהשירות אינו רק עניין של מדיניות תרבותית - אלא של יכולת תקציבית ותפקוד ניהולי של הרשות המקומית. ברשויות חזקות, ייתכן שמבחני התמיכה יהפכו לכלי להרחבת פעילות. ברשויות מוחלשות, שבהן גם כך התקצוב נשחק והביצוע חלקי, הציבור עלול למצוא את עצמו עם ספרייה פתוחה פחות, בלי שהמדינה מפרה חובה משפטית כלשהי. מה נשאר בידי הציבור מסמכי הממ"מ מדגישים כי המדינה ממשיכה להשתתף במימון הספריות, אך בפועל האחריות לשירות היומיומי נודדת כלפי מטה. לציבור אין כיום מנגנון ברור לדרוש עידכון תקציבי לפי המדד, ואין עוד תקנות שמבטיחות מינימום אחיד של שירות. כך, ביטול התקנות אינו רק שינוי נורמטיבי, אלא מהלך שמתרחש על-רקע שחיקה תקציבית מתמשכת, ומגדיל את הפער בין ההבטחה העקרונית לשירות תרבותי ציבורי לבין מימושו בפועל.