רעבונו של טראמפ לכסף הוא חצוף, מאשים הטיימס. לאורך ההיסטוריה האמריקנית הקפידו הנשיאים להימנע אפילו ממראית עין של התעשרות מתפקידם; טראמפ סוחט חברות אמריקניות, משוויץ במתנות ממדינות זרות וחוגג את הגידול המהיר של עושרו. כאשר הארי טרומן סיים את תפקידו ב-1953, לא הייתה לו מכונית; הוא ורעייתו חזרו למיזורי ברכבת. טרומן סירב לקבל תפקיד כלשהו שייראה כמחסור של משרתו, באומרו: "אני יודע שלא מעוניינים להעסיק את הארי טרומן אלא את הנשיא לשעבר". טראמפ יקח איתו מטוס בשווי 400 מיליון דולר. טראמפ היה מלכתחילה האדם העשיר ביותר שאייש את החדר הסגלגל. הוא החל את הכהונה השנייה כאשר בבעלותו תיק גדול של נדל"ן ושליטה ברשת חברתית. עסקים אלו הרוויחו מכהונתו; חברת הנדל"ן עושה מיליונים מהשכרת שמו. בולטים עוד יותר הם רווחי העתק מענף הקריפטו [שגם היה התורם הגדול ביותר לקמפיין שלו – א.ל]. לא ניתן לדעת עד כמה טראמפ מקבל החלטות רשמיות בצורה מלאה או אפילו חלקית בשל רצונו להתעשר עוד יותר. זו בדיוק הבעיה, מדגיש הטיימס. תרבות של שחיתות הרסנית לא רק משום שהיא מטה את הממשל מהאינטרס הציבורי, אלא גם משום שהיא הורסת את הלגיטימיות הדמוקרטית של המדינה וחותרת תחת האמון ההכרחי במנהיגיה. אריסטו הזהיר לפני 2,000 שנה, כי מדינה שמנהיגיה פועלים להעשיר את עצמם עשויה להמשיך ולקרוא לעצמה "רפובליקה", אך כאשר מטרת הממשלה עוברת מטובת הציבור לרווח אישי – חוקתה הופכת לקליפה ריקה; שוב אינו זו ממשלה לטובת העם. החמדנות משחיתה בהדרגה את עבודת הממשלה, וגרוע מכך: ממשלה כזאת משחיתה את אזרחיה. הללו לומדים מנסיונם, שהם חיים בחברה בה החוקים נכתבים בידי מי שמציע את המחיר הגבוה ביותר. הם נוטים פחות לציית לחוקים אלה וליטול חלק בעבודת הדמוקרטיה – לדבר, להצביע, לשלם מיסים. ארה"ב נתונה בסכנה של נפילה למעגל זה, כאשר טראמפ מרוקן את מוסדות המדינה למען רווחיו האישיים.