במכתביו לפולה מ-1921, דוד בן-גוריון אינו מסתיר את המחיר האישי של הדרך בה בחר. הוא כותב מתוך מודעות לכובד המשקל שיונח על כתפיה של רעייתו, ומתוך אמונה שהאידיאל הלאומי יצדיק את הקורבן: "כל טיפת אהבה וגעגועים שאני חש בליבך, יקירתי, יודע אני ומרגיש כל מה שעובר עלייך… אני יודע שאת סובלת עכשיו בגללי; אני מאמין, שאני והאידיאל שלי יפצו אותך…" אך בעוד דוד מדבר על פיצוי עתידי, פולה, בדרכה המפוכחת והמעשית לא חיכתה לעתיד אלא פעלה בהווה. ביוני 1921 היא מוצאת את עצמה בפלונסק, בבית אביו של בן-גוריון, רחוקה מביתה בניו־יורק, לבדה עם שני ילדים קטנים, גאולה ועמוס, בעיצומה של מגיפת חצבת, עם עוזרת חולה ועם שתיקה כואבת מצד דוד הנמצא בשליחות. באותו יום היא כותבת לו שני מכתבים. באחד מהם היא כותבת בכנות חדה: "למה אתה כותב לעיתים כה רחוקות? אתה יודע שהדממה ממך תהרוג אותי." אך דווקא מתוך הקושי מתגלה עוצמתה: פולה אינה נשברת. היא מנהלת. היא מסיימת את המכתב בעידוד, באופטימיות, בדיבור על עתיד הילדים ועל התנאים בארץ ישראל והיא זו שמוודאת שהקשיים של ההווה לא ימוססו את העתיד שהם בונים יחד. קו ישיר נמתח בין פולה הצעירה של פלונסק לבין פולה המבוגרת, זו שבוחרת לעזוב את תל אביב ולעבור לצריף בשדה בוקר. במכתב הפרידה שכתבה לחברותיה ב־6.12.1955 היא מנסחת את אחת האמירות החזקות ביותר שלה "אינני דברנית, ומעולם לא נאמתי נאומים… אני לא יכולתי אולי להיות ראש ממשלה כמוהו, אבל נדמה לי שאני מסוגלת להיות לא פחות ממנו חלוץ או חלוצה… לא קל להתחיל בחיים חדשים ובמקום חדש בגיל זה. אבל גם עמנו התחיל בחיים חדשים בגיל שלושת או ארבעת אלפים שנה, ואנחנו כולנו צריכים להיות מוכנים לכל, אם זה נדרש מאיתנו." פולה מגדירה מחדש מהי חלוציות: החזקת משפחה, שמירה על שפיות בתוך טלטלות לאומיות, והבחירה בצניעות ובנגב כמשימה חלוצית רבת ערך וחלק משמעותי מבניית מדינה.

פולה בן-גוריון הייתה שותפה מלאה למיזם הציוני כזו ששילמה מחיר אישי כבד, אך לא איבדה את קולה. קול צלול, לעיתים בוטה, תמיד אמיתי. גם שנים מאוחר יותר, כשבן-גוריון שוקל לפרסם את מכתבי האהבה ששלח לה בראשית דרכם, היא זו שמתעקשת על כך. כך כתב דוד בן-גוריון בזיכרונותיו" (23.11.1948) בייחוד עמדה על כך פולה בעצמה, והחלטתי לעשות זאת." פולה בן-גוריון הפכה את הזוגיות למפעל חיים ייחודי, ואת חיי היום־יום לבסיס של חזון לאומי. חלוצה, שותפה, ואישה שעומדת בזכות עצמה. המכון למורשת בן-גוריון, שהוקם מתוקף חוק דוד בן-גוריון (1976), הוא גוף חינוכי־היסטורי הפועל ממדרשת בן-גוריון שבנגב, עם שלוחות בירושלים ובצפון. מרחב בן-גוריון בנגב כולל את צריף בן-גוריון, טיילת בן-גוריון, מרכז המבקרים של הארכיון למורשת בן-גוריון, מייצג "משפט העם" ואחוזת הקבר של דוד ופולה בן-גוריון. פעילות המכון עוסקת ברלוונטיות של מורשת בן-גוריון לחברה הישראלית כיום בתחומי הממלכתיות, המנהיגות, חברת המופת, החלוציות הציונות והנגב. המכון מפעיל תוכניות חינוכיות בכל רחבי הארץ עבור צוותי הוראה, תלמידים, כוחות ביטחון, קהלים מהארץ ומחו"ל, תוך שימוש במתודות התנסותיות המעודדות חשיבה, שיח ולקיחת אחריות בחיים האישיים והציבוריים.