מכתב בכתב-ידו של יוסף טרומפלדור משנת 1916 יוחזר למכון ז'בוטינסקי ולא יימכר בידי בית המכירות הפומביות המלך דוד - קובעת (25.2.26) שופטת בית המשפט העליון, יעל וילנר. היא קיבלה את ערעור המכון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, שהתיר למכור את המכתב עבור זוהר שלומוב שהחזיק בו. טרומפלדור היה סגן מפקד גדוד נהגי הפרדות היהודים במערכה על גליפולי במלחמת העולם הראשונה, בה נהרגו שמונה לוחמים ובהם בנימין ורטהימר מחברון. אביו שלח לטרומפלדור מכתב ובו ביקש לקבל בחזרה את התפילין של בנו: "לא נעלם מכבודו שבני ווערטהיימער נהרג במלחמה והביאו אותו לאלכסנדירע כל עוד נשמתו בו. ופה מת ונקבר, וכל חפציו נשארו שמה ולא על החפצים אני מצר ודאג. כי אם הדלי איננו למה לי החבל. אבל בין חפציו נשארו התפילין שלו. ומאוד חפצתי שישאר לזכרון אצלי. הדבר שהיה יקר לו. אשר על כן אבטח באהבת אדם שקננה בלבו, שישתדל לדרוש אחריהם ולהחזיר לי ולעולם לא אשכח לו את הטובה הזאת. הכותב והחותם בדמע, יהושע הרשל ווערטהיימער". טרומפלדור השיב בעברית, במכתב בו הפנה את האב למי שעשויים להחזיק בתפילין, וסיים במילים "תקבל כבוד שלי בעד זה שיכולת ללמד ככה בנך, שהוא היה גם איש טוב, גם יהודי טוב וגם איש צבא טוב. אני מבין שלבך כואב הרבה, אבל תדע שנפל בנך גבור בעד עם ישראל ובעד ארץ ישראל". הללו מזכירות את אמירתו הידועה לפני מותו בקרב תל חי בשנת 1920: "טוב למות בעד ארצנו". המכתב נושא את חותמת מוזאון בית"ר (כיום מכון ז'בוטינסקי), שהוקם בידי תנועת בית"ר - אותה ייסד זאב ז'בוטינסקי לזכר טרומפלדור (ברית יוסף תרומפלדור, לפי האיות בין הזמן). בשנת 2019 העמיד שלומוב את המכתב למכירה במחיר התחלתי של 100,000 דולר, הדבר נודע למכון מפרסום בעיתון ישראל והוא ביקש מבית המשפט להחזירו לידיו; המכירה הוקפאה עד להכרעה בהליך. שלומוב טען, כי רכש את המכתב ב-600 דולר מעזבונו של האספן בוב כהן, וכנראה המכון מכר אותו בתקופה כלשהי - טענה שלדברי המכון אינה מתקבלת על הדעת. וילנר אומרת כי בהעדר ראיות לכאן או לכאן, על שלומוב להוכיח שהמכתב יצא כדין מידי המכון - והוא לא עמד בנטל זה. היא קובעת, כי "יש לאמץ חזקה עובדתית, שלפיה ארכיונים ציבוריים מהסוג של המכון - שאינם פועלים למטרות רווח, ושכל הונם ומרצם מוקדש לשימור ולזיכרון - אינם סוחרים בפריטים שברשותם". לכן, נטל ההוכחה הוא על מי שטוען אחרת. כיתוב החותמת שעל המסמך מלמד שהוא היה בחזקת המכון בשנים 1947-1937 - בין מועד הקמתו לבין מועד שינוי שמו לזה הנוכחי, פותחת וילנר. מאחר שנסיון החיים מלמד כאמור שארכיונים אינם סוחרים בפריטים שבידיהם, קמה חזקה עובדתית שהמכתב לא נמכר ושהוא עודנו בבעלות המכון. החוק והפסיקה מגנים על נכסי תרבות תוך שמירתם בידיים ציבוריות, מוסיפה וילנר. העברת נטל הראיה במקרים כאלה גם תגרום לאספנים להעמיק חקר בטרם ירכשו פריטים שכאלה, ובכך יצטמצמו הסחר המפוקפק בהם ועצימת העיניים מצד רוכשיהם. וילנר קובעת, כי שלומוב לא עמד בנטל להוכיח שהוא מחזיק כדין במכתב ולכן לא הצריך להפריך את החזקה שהמכון הוא בעליו.