היום לפני כ-2,588 שנה (על-פי המסורת), מת נבוכדנצר השני, מלך בבל. נבוכדנצר עלה לשלטון לאחר מות אביו נבופלאסר, ובמשך 43 שנות מלוכה ביסס אימפריה חובקת עולם שהשתרעה ממפרץ פרס ועד גבול מצרים. הוא זכור כבונה הראשי של בבל, מי שהקים את שער עשתר המפואר ואת הגנים התלויים - אחד משבעת פלאי תבל. אולם, עבור העם היהודי, שמו קשור בטרגדיה הגדולה של חורבן ירושלים בשנת 586 לפנה"ס. לאחר שסירבה ממלכת יהודה להיכנע למרותו, צר נבוכדנצר על העיר, שרף את בית המקדש והגלה את העם לבבל. למרות החורבן שהמיט, דמותו של נבוכדנצר במקורות היהודיים היא מורכבת. הנביא ירמיהו כינה אותו "עבדי" - כלי בידי האל להענשת העם, בעוד שבספר דניאל הוא מתואר כדמות טראגית שסבלה מטירוף דעת ועונש אלוהי על גאוותו, עד שנאלץ לחיות כחיית שדה ולאכול עשב. המפגש בין כוחו הצבאי האדיר לבין עולמו הרוחני של עם ישראל, יצר את "גלות בבל" - תקופה שבה הונחו היסודות ליהדות המוכרת לנו כיום, כדת שאינה תלויה בטריטוריה אלא בלימוד ובזיכרון. נבוכדנצר מת בשיא עוצמתו, אך האימפריה שבנה לא שרדה זמן רב אחריו ונפלה בידי כורש מלך פרס. עם זאת, חותמו ההיסטורי נותר בל ימחה: הוא האיש שסגר את פרק הריבונות הראשונה של עם ישראל בארצו, אך בו בזמן הכריח את העם להמציא את עצמו מחדש בגלות.