גם שאלת 'המודיע' המשטרתי, "השטינקר", בלשון הרחוב העברייני, לא הייתה אף היא נקייה מספקות. מזל לוגסי עמדה על-כך, כבר בתחילת שיחתה עם מרציאנו, והיא העבירה את המסר הנכון ליעלה. מרציאנו הסביר לה, שאין כל אפשרות שיש מי שיכול היה להלשין עליו כעל מי שמחזיק במזוודה המפלילה. הוא הגיע לחדר ללא המזוודה דקות ספורות בלבד לפני שהשוטרים פרצו אליו. החדר עצמו הוזמן שעה-שעתיים קודם לכן. לא היה לו חדר 'קבוע' - ולכן איש לא יכול היה לדעת מראש איזה חדר הוא יקבל בדוכן-הקבלה, ולהשאיר עבורו שם את המזוודה.
רק מתכנן-על, בעל יכולות בלתי מוגבלות, יכול היה לביים את כל הסצנריו הזה.
דני מיד הבין שאם יש 'מודיע', אז אי-אפשר יהיה למנוע את פרסום שמו; ואם 'המודיע' הוא אנונימי, אז המשטרה תהיה בבעיה לא-פשוטה.
בדרך כלל, המשטרה נוהגת לבקש מהשר לביטחון-פנים להטיל חיסיון על שמו ועל כל פרט מזהה אחר שלו. סנגור מיומן תמיד יכול להתנגד למהלך כזה בטענה שמי שידע, כביכול, על קיומה של המזוודה המלאה במזומנים בחדר שאותו שכר לעצמו מרציאנו זמן-קצר לפני כן, גם יכול היה גם לטמון אותה שם לפני שמרציאנו הגיע - כדי להיפטר ממנו אחת ולתמיד.
הטענה המרכזית תהיה, קרוב לוודאי, ששונאים, או יריבים, שמבקשים להשתלט על אותו נתח-שוק שעליו שולט מרציאנו, לא חסרים לו. מכמה מהם, או מקרוביהם, הוא עצמו נפטר בדרכים לא-קונבנציונאליות שזכו להרבה כותרות בעיתונים.
את האחרים הוא היה קונה בטיפים מסוגים שונים שהכניסו לכיסיהם ממון רב.
בעולם התחתון, כמו בעולם הפוליטי, או בחוגי המסחר הגיטימי, כביכול, התקיימו לא-מעט מאזני-אימה שהותירו מרחב מחייה לכולם.
החברים של אבא של תמר הכירו את זה הכי טוב. מלחמות לא הועילו לאיש. רק המשטרה, זו שאוהבת, כידוע, לצפות מן הצד בחיסולים ממוקדים שעבריינים מבצעים זה בזה, נהנית מהם
אין הודעה חביבה יותר על דובר המשטרה מן ההודעה שהרצח בוצע על-רקע עברייני ושהנרצח היה מוכר למשטרה. זה קורה כל הזמן. לאחר מכן, מתנהלת כאילו-חקירה, ובדרך כלל, התיק נותר, לא-מפוענח, על מדפי-המשטרה. מספר מקרי-הרצח הלא-מפוענחים מן הסוג הזה הוא רב במיוחד.
את ההצלחות הכי גדולות שלה בתחום הזה צוברת המשטרה, בעיקר, כאשר הבעל בא לתחנת המשטרה ומספר שהוא רצח את אשתו.
דני היה נוהג לקרוא את הידיעות על מעשי-רצח על-רקע פלילי בהרבה עניין. לא פעם הוא אף היה מוצא שמות מוכרים בין הנרצחים; כאלה שהוא ייצג בעבר. היה אפילו מקרה אחד שבו לקוח שלו נרצח תוך כדי ניהול משפטו. קרוביו פנו לדני וביקשו שיחזיר את שכר-הטרחה שקיבל שהרי המשפט ממילא הופסק.
דני לא התווכח יותר מדי והחזיר לקרובים חלק מן הכסף שהוא קיבל תמורת ניהול המשפט של הנרצח תוך שהוא מטיח בהם שהם כפויי-טובה.
"למה לריב", הוא היה מקפיד לשאול את עצמו. "אחד הלך, יבואו אחרים".. בראיון עיתונאי שנעשה עימו לאחר שהמשטרה הודתה שאין לה כל כיוון-חקירה, מה שהיה קורה בדרך כלל במקרים כאלה, דני אמר למראיין שלנרצח היה סיכוי טוב מאוד לצאת זכאי בדינו. זה לא היה קורה, כמובן, אבל מי יכול להוכיח את זה בשלב שבו התיק נסגר בגלל שהנאשם שוב אינו בין החיים.
לדני אף פעם לא הייתה בעיה להתהדר בנוצות מזויפות.
כשקרוביו של הנרצח פנו אליו ושאלו אותו אם הוא באמת התכוון למה שהוא אמר בראיון העיתונאי, הוא ניתח בפניהם את הראיות שנשארו בתיקו.
דני רק לא סיפר להם שחלק מן הראיות היו בכלל ראיות שבית המשפט היה מסרב לקבל, בגלל שהן בבחינת 'עדות שמיעה', או בגלל פגמים פרוצדוראליים אחרים
זה היה מנהגו מאז ומעולם. ליפות את הדברים באוזני לקוחותיו. לטעת בהם תקוות.
