דני המשיך עוד זמן-מה, חרף הרגשת-הבחילה שתקפה אותו, בניסיונו לשכנע את השופט רבינוביץ, אולם בשלב מסוים הוא הבין שהוא 'איבד' אותו .
רוחו של הלה כבר 'נדדה', מבלי שדני ידע על כך דבר, כמובן, למקומות אחרים; למפגש אפשרי בהמשך הלילה עם אשתו-לשעבר שיוליד, אולי, גם לשקיעה במקומות-מסתור אפלוליים. דני, קצר-הרוח, תבע לדעת מה חושב השופט רבינוביץ כלום יש בדעתו לשתף פעולה - אם לאו.
הוא ביקש להסתלק כבר מן המקום.
הכיכר המוגבהת שהתנשאה כמו איזה מפלצת קדמונית מעל צומת רחובות שפעם נחשבה לפנינה ארכיטקטונית בגלל המבנה המיוחד של הבתים מסביבה, התמלאה בהרבה חסרי-בית. סוחרי-סמים עשו שם עסקים.
הספסלים נתפסו בידי כל אלה שביקשו לפרוש לשנת-הלילה שלהם, עטופים בעיתונים ובסמרטוטים. הפסל יורק-האש ומתיז-המים, לצלילי מנגינה לא-נעימה לאוזן, הפך את כל ההתרחשות למשהו סוריאליסטי שאין כמותו, כנראה, בעולם כולו. מי שיזם את הצבת הפסל המוזר הזה באותו מקום בוודאי לא חזה שהוא ישמש מקום מפגש לחסרי-בית - ולצרכני סמים.
- "אז מה קורה, כבוד השופט רבינוביץ", ביקש דני לדעת.
- "נראה..."
- "מה נראה...אני צריך לחזור עם תשובות..."
- " נראה..."
-" זאת לא תשובה..", התריס דני בחוסר-סבלנות גובר והולך.
- "נראה... זה כל מה שאני יכול לומר כעת..."
בסופו של דבר, התרצה-כביכול השופט רבינוביץ וביקש לשקול את תשובתו במשך שעה אחת. הוא ביקש שדני יתקשר אליו בעוד שעה. דני סירב. הוא פחד ממלכודת. הוא אמר לשופט רבינוביץ שאינו זקוק, למעשה, לתשובה.
הוא ידווח על הפגישה - והתשובה צריכה להינתן למחרת בבוקר באולם-המשפטים. כשעורך-דינו של מרציאנו יבקש למחוק על הסף את כתב-האישום מטעמים של 'הגנה מן הצדק'.
בפועל, דני לא התקשר לאיש. הוא בוודאי לא התכוון לשתף את תנחום במה שהתרחש זה עתה.
דני ידע שהשופט רבינוביץ מתעב טענות מן הסוג הזה כמו רבים מאוד מחבריו השופטים.
מערכת-המשפט במדינת-ישראל עדיין לא הגיעה לשלב שאליו הגיעו מערכות-משפט במדינות מערביות אחרות. ייתכן שהסיבות לכך הן אוביקטיביות וייתכן שמדובר במשהו יותר עמוק. מצבה של מדינת-ישראל, בלב אוכלוסייה עוינת, בוודאי הכתיב נורמות משפטיות מיוחדות; מעצרים מנהליים, למשל, הינה דרך שאינה מקובלת על מי שרואה בזכותו של היחיד להישמע בפומבי בבית- משפט חלק מן ההליך הראוי בכל חברה חופשית.
למרות זאת, שופטים ברמות שונות מאשרים, באורח כמעט-שגרתי, מעצרים מן הסוג הזה - וייתכן שמי שמאשר מעצר כזה ליבו גס אחר-כך גם בזכויותיו של כאלה שאינם עצורים בגין עבירות הכרוכות בפגיעה בחפים מפשע על-רקע לאומני.
זה יכול להיות, כמובן, הסבר טוב, אם מתייחסים בסלחנות-יתר לאופן הלא-ראוי, לעתים, שבו מתייחסים שופטים לטענות בדבר פגיעה של ממש בזכויות-יסוד. אבל זה לא יכול להיות הסבר טוב לכל אותם לא-מעטים שיושבים בבתי-הסוהר על לא עוול בכפם לאחר הרשעה בפלילים.
זה קורה, אולי, בהרבה מקומות בעולם, אבל לא בשיעור המבהיל שזה קורה במדינת-ישראל. באותם מקומות יש גם, ככל שידוע, מנגנונים מסודרים לבחינה חוזרת של הרשעות פליליות.
כך או כך, דני ממש לא אהב את סיום השיחה.
הוא ידע שהעלאת טענה 'הגנה' מן הסוג הזה היא נדירה - ושסיכוייה מועטים. לכן, הוא היה רוצה סיום אחר לשיחה עם השופט רבינוביץ.
סנגורים לא ממהרים להעלות אותה בשלב הזה, ההתחלתי, של המשפט. אלא אם כן העובדות הן חד-משמעיות ומצביעות על אי-תקינות בולטת, חריגה, באופן שבו ההליך הפלילי התנהל עד לאותו שלב.
אחת הטענות המרכזיות יכולה להתייחס, כמובן, לדרך שבה נאספו הראיות.
טענה אחרת יכולה להתייחס לפרסום הרב שלו זכו ההליכים שקדמו לתחילת המשפט באמצעי התקשורת.
אולם חששם של הסנגורים הוא, בעיקר, מפני האפשרות שאם טענתם לא תתקבל, בשלב הזה, לפחות, כל קו-ההגנה שלהם ייחשף בפני הפרקליטות, או המשטרה, ואלה יוכלו למהר ולנסות לתקן פגמים כאלה ואחרים במערך הראיות או לנקוט במהלכים אחרים שיוכלו, במידה רבה של סבירות, לנטרל טענות של נאשם לפיהן הוא לא זוכה או לא יכול לזכות במשפט הוגן.
שיקולים דומים עומדים בפני סנגורים גם כל אימת שהם שוקלים לבקש '
שימוע' בטרם הגשת כתב-אישום.
מהלך כזה, שתכליתו לנסות ולשכנע את הפרקליטות שיש מקום שלא להגיש כתב אישום, עלול להתברר בסופו של דבר כמהלך-סרק שרק מאפשר לפרקליטות לסתום פרצות במערך הראיות שלה.
רק לעתים רחוקות מאוד מהלך כזה נושא תוצאות חיוביות עבור מי שטוען שאין מקום להגיש נגדו כתב-אישום. בפרקליטות מכירים בחולשה היחסית של הסנגורים בשלב הזה - ולכן אנשיה שמחים להיפגש עם סנגורים כדי לשמוע מפיהם טיעונים נגד הגשת כתב האישום. פגישות אלה הן, בדרך כלל, פגישות עקרות והן משרתות, על-פי-רוב, רק את אנשי הפרקליטות
בה-בעת, גם שופטים לא ממהרים למחוק כתבי-אישום על-יסוד טענות המתבססות על פגמים כאילו-פרוצדוראליים. . האינטרס הציבורי שבהעמדת עבריינים לדין גובר בעיני רבים מהם על האינטרס שבנקיטת צעדים מרחיקי-לכת מן הסוג הזה.
מחיקת כתב-אישום רק בגלל שנפגעה זכות-יסוד כלשהי של נאשם, שאין ספק בדבר אשמתו-לכאורה לאור הראיות המונחות בפני בית המשפט, נראית לרוב-רובם של השופטים, גם לאלה שלא באו מן הפרקליטות, כמו משהו שנוגד את טובת-הציבור.
ההגנה על זכויות-יסוד של היחיד צריכה לבוא שלא בדרך של שליחתם לחופשי של עבריינים, כך טוענים מרבית השופטים. לעומת, טוענים חסידי-ההגנה על זכויות-יסוד של היחיד, שאין דרך טובה יותר להגן על זכויות-יסוד.
לטענתם של אלה, החברה צריכה לדעת לשלם מחיר בעד ההגנה על זכויות-יסוד.
שופטים מסוגו של השופט רבינוביץ נוהגים לדחות טענות כאלה מבלי אפילו לבקש את תגובת-הפרקליטות. הרגשת-התיעוב שהם רוחשים כלפי סנגורים שהעזו להעלות טענות כאלה ניכרת תמיד על פיהם - והם גם לא טורחים להסתיר אותה.
דני ידע, כמובן, את כל אלה - וגם השופט רבינוביץ ידע בדיוק מה הלוך-הרוח בקרב חבריו לכס-השיפוט בשעה שנטענת טענה מן הסוג הזה.
השופט רבינוביץ היה גם מודע לכך שהדרך הבטוחה ביותר בשביל שופט להתבזות בעיני הקהילה המשפטית היא לבטל כתב-אישום כנגד עבריין בגלל טעמים כאילו- פרוצדוראליים. דני, כמו רבים מחבריו למקצוע, טען לא פעם שזאת גישה פסולה. כשל פרוצדוראלי הוא בהכרח גם כשל בשמירה על זכויות-יסוד של היחיד.
סדרי-הדין, כמו גם דיני הראיות, יוצרים מסגרת שאמורה לשמור על זכויות של נאשמים.
מאידך-גיסא, יש רבים בקהילייה המשפטית, שסבורים שטיעונים אלה, כל תכליתם היא להביך את המערכת המשפטית וליצור מעין-רושם שהסנגור מדבר,למעשה, בשם הציבור כולו, שעה שהוא טוען להגנה על ערכים אוניברסאליים. בה-בעת, משנדחית הטענה, יכול תמיד הסנגור לצאת בהודעות בומבסטיות - ולהציג את עצמו כלוחם לחרותו של כל אזרח מן הציבור.
בפועל, זאת הייתה הדרך היחידה, שדני הכיר, או יכול היה להעלות בדעתו, בשלב זה .
לא הייתה דרך מהירה ממנה או כזאת שתניב תוצאות מיידיות. מרציאנו לא יכול יהיה להמתין חודשים ארוכים למשפט. מה גם, שבמשפט המתנהל על-פי כל הכללים סיכוייו לצאת זכאי בדינו הם, סטטיסטית, בערך כמו הסיכויים של כמעט מאה אחוז מן הנאשמים במדינת-ישראל לצאת זכאים בדינם. מערכת-המשפט במדינת-ישראל פשוט סולדת, משום-מה, מן המילה 'זיכוי'. זאת המציאות שדני וחבריו מכירים - ולאורה הם מנהלים את חייהם המקצועיים.
לטענתו של דני, בפורומים משפטיים שאליהם הוא זומן כמומחה למשפט פלילי, כאשר מאגר המועמדים לשיפוט של מערכת-המשפט נמצא, בעיקר, בשורות הפרקליטות ובשורות המשטרה, אין להתפלא על-כך שהלקסיקון המשפטי במדינת-ישראל הוא חד-צדדי.
על דברים אלה נהג דני לחזור בכל הזדמנות; בעיקר באוזני קהלים שאליהם הוא הוזמן כסנגור בכיר.
שם, לא נמצא אף פעם מי שיסתור את טענותיו. השומעים תמיד חיבקוהו באהבה. חלקם, אפילו ביקש ממנו שיחתום להם על כל מיני כתבים שהוא פרסם מעת לעת.
לדבר גבוהה-גבוהה, את זה ידעו בכירי השופטים וכותבי- המאמרים המשפטיים לעשות טוב מאוד. לפטפט בכנסים על זכויות-היסוד של האזרח ועל החובה להגן עליהן - למה לא? זה תמיד נשמע טוב בעיקר בפורומים בינלאומיים. אבל בפועל - אפס בריבוע.
שיעור הרשעות שמתקרב למאה אחוד, כך נטען בידי אנשי-אקדמיה, לא בידי סנגורים מתוסכלים, יש רק במדינות טוטאליטריות.
דני תמיד אהב לשמוע מרצים מן הפקולטות למשפטים מדברים על כך. זה תאם לחלוטין את השקפת עולמו שהייתה מאז ומתמיד אנטי-ממסדית. הוא לא אהב את הממסד ואת כל מה שהוא ייצג בעיניו. במקום שהוא גדל בו ראו ברשויות הציבוריות את הגורם הבלעדי למצוקות שעמן היה צריך להתמודד יום-יום.כל אזרח .
תיבות-הדואר היו מלאות, בעיקר, בהודעות על קנסות או בזימונים למשפטים .
הטינה למוסדות המדינה זרמה בעורקיו של דני בן-אור למן היום הראשון שבו הוא עמד על דעתו.
בהיותו בן תשע הוא ניתץ את תיבת-הדואר של המשפחה לאחר שהוא ראה את אימו בוכה לאחר שהיא קיבלה הודעה נוספת מרשות הפיקוח העירונית. הזיכרון ההוא אף פעם לא הניח לו. דני ראה בו את אחת הסיבות לכך שהוא אף פעם לא ראה פגם מוסרי בסיוע לעבריינים להתחמק מעונש; גם לא כאשר ביקשו ממנו לסייע בהלבנת הון, שמאחוריה מסתתרות העלמות-מס ענקיות. ככלל דני לא נרתע אף פעם מלסייע למי שהסתבך עם החוק.
גם לא כאשר מנהלים בכירים, לדוגמה, או פוליטיקאים מושחתים, ביקשו ממנו לסייע להם בהשתקת מתלוננות בהטרדה מינית נגדם.
למשימות כאלה דני היה אפילו מתגייס בחשק רב.
הוא אף פעם לא גילה סימפטיה למתלוננת. גם כאשר היה ברור לו שהיא באמת נפגעה מן הלקוח שלו, ליבו היה גס במצוקותיה.
בד בבד, הוא גם ידע שלא אחת התלונות נולדות במוחות עקומים של עורכי-דין רודפי-בצע. הוא הכיר את טכניקת-התלונות הללו.
עם זאת, הוא היה מוכן, לא ישירות, כמובן, ליצור מנגנון של פיצוי כדי להוריד את המתלוננת מתלונתה. במקרים כאלה, כולם יצאו מרוצים; הן הלקוח והן המתלוננת. לשניהם, למעשה, לא היה כל עניין בפרסום הפרשה. כסף רב החליף ידיים - וגם דני לא נשאר מקופח.
הוא הכיר את מערכת-המשפט על בורייה - ולכן כל פשרה הייתה עדיפה בעיניו על פני התכתשות באולמות בית המשפט..
הוא ידע את חולשותיה של מערכת-המשפט מחד ואת עוצמותיה מאידך. החולשות - היו, לדעתו, רבות; והעוצמות - כמעט בלתי נתפסות. אזרח שנלכד במלתעותיה של מערכת- המשפט, אין לו סיכוי שלא לצאת חבול ופגוע לכל ימי חייו.
דני גם היה מודע לסיכוי הלא-אפשרי לצאת בראש מורם מבתי- המשפט שבהם מכהנים לא-מעט שופטים עלובי-נפש, על-פי הרגשתו, כמו השופט רבינוביץ; אלה, מי שרואים את עצמם כשליחי-ציבור שתפקידם הוא להרבות בביעור הרע מן הרחובות, אינם נותנים את הדעת לתפקידיה הרבים האחרים של מערכת המשפט.
השופט רבינוביץ אומנם לא בא מן הפרקליטות - אבל איכותו האינטלקטואלית הדלה, לדעתו של דני, דמתה במידה רבה לזו של רבים מחבריו לכס המשפט. דני הכיר את רובם. לעתים גם הייתה לו הזדמנות לשוחח עם כמה מהם בלשכותיהם או באירועים שונים. אצל רובם, היושרה האישית נסוגה מפני הרצון להוכיח, שאצלם לא 'משחקים' במשחקי-דמה.
אם יש כתב-אישום, היו השופטים טוענים בפניו בהזדמנויות שונות, בארבע עיניים, אז יש בוודאי דברים הראויים להישמע. ביסודו של כל כתב-האישום יש ראיות שעליהן טרחו 'אנשים טובים', כך טענו בפניו לא-מעט שופטים.
שוטרים, לדעת אותם שופטים, אף פעם לא משקרים; והפרקליטים הם משרתי-ציבור נטו. אין אצלם משחקי-אגו או רצון בלתי נלאה או בלתי מתפשר להתקדם על גבם של מורשעים. דני ידע שזה לגמרי לא כך.
הוא הכיר לא מעט פרקליטים שהפעילו, לא פעם, טריקים מלוכלכים בדיוק כמו סנגורים.
האינטרס שלהם לחזור למשרדיהם עם ניצחון, ולהציגו בפני הממונים עליהם, הוא לא פחות חזק מזה של הסנגורים שהופיעו מולם. לשם כך, לא אחת, הם מוכנים לעשות דברים שלא ראוי שייעשו בידי עובדי-מדינה.
רבים מן הפרקליטים האלה מגיעים לימים לכס-המשפט כשהם גוררים עימם את מנהגיהם המכוערים מן הימים שבהם הם נאבקו בחורמה על כל הרשעה.
עתה הם יכולים לשלוט בכל רזי המשפט; לנזוף בסנגורים שהתעמרו בהם בזמנו; לקבוע שהעד-השוטר, שקרן ללא חת, נאמן עליהם; לקבוע שאין להם ספק בדבר אשמתו של הנאשם שעומד בפניהם לדין ומייחל לכל פיסה של הגינות משפטית.
לא היה מאושר מהם בשלבים האלה של הקריירה שלהם.
