גם מרציאנו וגם יעלה הכירו, כמובן, את הנתונים הסטטיסטיים.
הם גם ידעו מה הם הסיכויים המשפטיים להצלחת מהלך משפטי רגיל מול השופט רבינוביץ או כל שופט אחר. הסיכונים היו ברורים להם - ולכן הם בחרו בדרך שבה הם בחרו. הם ביקשו לעקם את כללי-המשחק לטובתם.
לא מתוך אהבה למה שהם עושים אלא מתוך חוסר ברירה.
מערכת אכיפת-החוק פערה את פיה מתוך כוונה לבלוע אותם - והם ביקשו להשליך לתוך הפה הזה לפיד בוער. כמו בסרטים המצוירים, הם רצו שהמפלצת תעלה באש
גם הם, כמו דני, לא נטו חיבה, בלשון המעטה, לרשויות החוק יעלה, למרות שהיא עבדה מספר שנים בשירות המבחן למבוגרים, לא יכולה הייתה להשתחרר מעברה ברוסיה. הרשויות שם, גזלו את ילדותה.
תומתה אבדה לה בחדרו של מפקד מחנה-המעצר.
גם השנים הרבות, יחסית, שחלפו מאז לא הצליחו למחוק את מה שהיא הרגישה באותן שנים.
הלימודים בבית-הספר לעבודה סוציאלית, לאחר השחרור מן השירות הסדיר בצבא, והעבודה בשירות המבחן למבוגרים, לאחר סיום הלימודים, שימשו עבורה רק מעין-אתנחתה קלה. לאחר שהיא התחברה למרציאנו בכל נימי נפשה, היא שוב חזרה להיות מה שהיא הייתה בצעירותה ברוסיה; נוטרת ונוקמת, חסרת-רחמים, לא-מתפשרת.
מרציאנו תיעב, כמובן, אף הוא את כל מה שרשויות-החוק, על זרועותיהן השונות, ייצגו בעיניו.
הוא זכר את מה שהן עוללו לאביו.
את מאבקיו של אביו להוכיח את חפותו, הוא הכיר על בוריים. הוא נצר בלבו את האכזבות החוזרות ונשנות, שלו במיוחד, אבל לא רק שלו, בכל פעם שאימו הודיעה לו שעוד בקשה של אביו למשפט חוזר נדחתה.
לאחר שהוא בגר, הוא ביקש מעורכי-הדין שייצגו את אביו לעיין בתיקיו. הוא לא אהב את מה שהוא מצא בהם. הוא ראה את הרשעות של אלה שטיפלו בבקשות של אביו למשפט חוזר.
כמה מן הבקשות היו בכתב-ידו של אביו. הוא ביקש לשמור אותן בביתו. מומחה מיוחד עטף אותן בנייר צלופן כדי לשמר אותן.
מעת לעת, הרצל מרציאנו היה מתבונן בהן. הוא התייחס אליהן כמו אל סידור-תפילה.בערב יום-הכיפורים הוא היה נוטל אותן עימו לבית הכנסת לתפילת 'כל נדרי'.
למחרת היום, הוא היה אומר קדיש כשדמעות זולגות מעיניו. המתפללים שעמדו לידו צפו בו בדממה.
לא היה שונא גדול ממנו של מערכת-המשפט.
הוא לא האמין בה. הוא בז לה. הוא היה בן ארבע-עשרה כשאביו נפטר - ולא היה כועס ממנו באותה העת.
הוא לא סלח מעולם לכל מי שהיה אחראי לכך שאביו מת בכלאו. לא למשטרה ולא לפרקליטות - ובוודאי שלא למערכת-המשפט.
הוא ראה בכל אלה את האויב.
