השיבה מסרפיאום

בודד, כשמאות חיילים מצריים מכתרים אותו, נלחם אסא קדמוני על חייו בכפר סרפיאום במלחמת יום הכיפורים. אפשר היה לחשוב שספר העוסק באסא קדמוני בעל עיטור הגבורה במלחמת יום הכיפורים, יתמקד בקרב חייו בתחנת רכבת בכפר מצרי מערבית לתעלה. אבל טוב עשו נבו ואשכנזי שנתנו מקום לקרב הזה בספרם, אבל לא כמרכז הספר, אלא כחלק ממנו, כחלק משמעותי בחייו של קדמוני, אבל לא כעיקר חייו. רק אחרי קריאת הספר המרתק הזה מתחילתו ועד סופו, מתבהרים הדברים. כיצד פעל קדמוני בקרב הזה כמעט לבדו (יחד עם מאיר הפלר, שאקי וישראל אדות) ועל בסיס איזו אישיות הגיע לקרב. נראה כי כל חייו של קדמוני היה כהכנה לקרב הזה. עוד מנערותו הצטיין קדמוני בכושר גופני, באהבת השטח, בניווטים ובכל פעילות פיזית. בנוסף, אהב ספרות צבאית, היסטוריה וגאוגרפיה, אבל אישיותו העצמאית לא סבלה ולא יכלה לחיות במסגרת נוקשה והוא נדד בכמה מוסדות לימוד עד שהתגייס. אף שהצבא הוא מסגרת נוקשה פרח קדמוני בתוכה והצליח היטב בגדוד 890 של הצנחנים, ממפקד כיתה, מ"מ וגם מפקד פלוגה. אבל אישיותו היא שעצרה את מסלול קידומו המובטח. קדמוני היה אדם עצמאי וכאשר נתקל במפקדים שלא היו מוכנים לקבל את גחמותיו, נוצר הפיצוץ שהוביל להדחתו מהגדוד, אף שלא היה חולק על מקצועיותו כמפקד. מסתבר שגם מקצוען אמיתי צריך לדעת כיצד להתנהג עם אנשים במסגרת חברתית עם גבולות מקובלים. קדמוני היה "פרא אדם" שנועד לפעילות מבצעית נטו, במבצעים הוא פרח וגם בקרבות הקשים במלחמת יום הכיפורים. בשגרה הוא לא מצא את מקומו. מספר שנים לאחר המלחמה הוא חלה במחלת נפש שמן הסתם הייתה תוצאת הקרבות בהם השתתף. הספר מתאר את מסכת חייו, את דעיכתו העצובה לקרוביו ומשפחתו ואת חוסר היכולת שלהם לרפאו ממצוקותיו. חבריו הקרובים מהצנחנים נותרו נאמנים לו וסייעו ככל יכולתם, אבל מחלתו היה חזקה ממנו ומהם והוא הלך לעולמו בינואר 1999 כמעט בודד. זהו סיפור טרגי שנבו ואשכנזי מצליחים להביא אל הכתב בצורה מרתקת. כמה חבל שזה היה סופו של גיבור ישראל.