יושב מסתתר מאחורי אולם הספורט ומנסה לעצור את זרימת הדמעות על הלחיים.
צלצול בית הספר מתנגן ומבשֵׂר: ההפסקה תמה. בועת המחשבות מתפוצצת וצריך למהר לחזור לכיתה.
אני מתיישב בכיסאי, מנסה לא ליצור קשר עין עם המורה ועם החברים. במהלך השיעור אני ממשיך לשייט בבועת המחשבות:
הנה אימא באה לקחת אותי מבית הספר.
"אמא! תשמעי, היום החזירו לנו את המבחן בחשבון, וקיבלתי 98."
"כל הכבוד! אני גאה בך, אור, כל הכבוד!"
אימא מחייכת, ואני שמח להעניק לה אושר.
"הכנתי לך את הספגטי שאתה אוהב, אור'לה."
"יש! אמא, את אלופה."
כולי מחוּיך, ופתאום אני שומע: "אור, אור, אתה איתנו?"
אני מרים את ראשי ורואה שהמורה וכל חברַי לכיתה נועצים בי מבט וממתינים לתשובתי. רק שאינני יודע מה הייתה השאלה. מבט עיניה של המורה ננעץ בי כמו חץ בלב, ומבטיהם של חברַי לכיתה נראים לי כעורבים החגים מעל טרף קל.
אני קולט שאני בכיתה, חולֵם, ובלי היסוס קם ממקומי בבהלה ויוצא בריצה מהכיתה. רץ ורץ, כולי מתנשף וגרוני ניחר. אפילו הרוח נושבת נגדי.
אני רץ בכל כוחי לכיוון מקום המפלט שלי, אל מאחורי אולם הספורט.
