|
פליקס סלטן, שם העט של הסופר האוסטרי, מחברם של ספר הילדים "במבי" וספר האירוטיקה "ג'וזפין מונצאנבאכר", נולד בשם זיגמונד זלצמן, בשנת 1869 בעיר בודאפסט, בהונגריה - ומת בשנת 1945 בציריך, שוויץ. סלטן נולד למשפחה יהודית, בת שישה ילדים. מייד לאחר הולדתו עקרה משפחתו לאוסטריה, לעיר וינה. בגיל 16 נאלץ לעזוב את לימודיו ולצאת לעבוד, לאחר שאביו נקלע למשבר כלכלי. עבודתו הראשונה הייתה כשליח ולבלר-מתלמד בסוכנות ביטוח. בו בזמן כתב שירים וביקורות על ספרים ועל הצגות. מאמציו בתחום זה נשאו פרי והוא קיבל משרה של מבקר תיאטרון בעיתון וינאי. בגיל 30 פרסם את ספרו הראשון, שהכיל אוסף של סיפורים קצרים (שחלקם פורסם קודם-לכן בעיתון בו עבד). שנה לאחר-מכן היה סלטן מעורב בהקמת קברט ספרותי, בו נחשפו לקהל, יוצרים רבים מתנועת "וינה הצעירה". במהלך עבודתו העיתונאית הכיר מקרוב והתחבר עם תיאודור הרצל. כעת התמסר פליקס סלטן לכתיבה - הן כדרך חיים והן כאמצעי פרנסה. הוא כתב בעיתונים שונים, פירסם לפחות ספר או מחזה חדש כמעט כל שנה, וכן תסריטים לקולנוע ולאופרטות שונות, וזכה להיות גם עורך עיתון בברלין. בשנת 1927 זכה להכרה של ממש באוסטריה, כאשר נבחר לנשיא הסניף האוסטרי של פ.א.ן, איגוד הסופרים הבינלאומי. בשנת 1923 פרסם את הספר "במבי: חיים ביער" שזכה להצלחה רבה, תורגם בשנת 1928 לאנגלית והיה "ספר החודש" של מועדון קוראים גדול ורב-מכר של הוצאת "סיימון-שוסטר" האמריקנית. בשנת 1933 מכר סלטן את זכויות ההסרטה של "במבי" לבמאי הסרטים האמריקני, סידני פרנקלין, בסכום של 1,000 דולר בלבד. פרנקלין מכר את זכויות הספר לאולפני וולט דיסני, בסכום שהיה אלפי מונים גבוה יותר, ובשנת 1942 יצאה אל המסכים הגירסא המצויירת הראשונה של "במבי". השקפת עולמו הסוציאליסטית של סלטן, יחד עם יהדותו, הביאו ב-1936, בהוראה ישירה של אדולף היטלר, להחרמת כל ספריו על-ידי הנאצים, שריפת עותקים ואיסור הדפסות נוספות. (העותק המקורי האחרון מהמהדורה הראשונה של "ג'וזפין מונצאנבכר", נמכר במכירה פומבית לפני כ-20 שנה, בסכום של כ-150,000 דולר). בשנת 1938, כאשר אוחדה אוסטריה עם גרמניה, מיהר סלטן לעקור לשוויץ, שם חי עד למותו בגיל 76. משנת 1899 ועד שנת 1945 פרסם סלטן כ-20 ספרים, שכללו יצירות רבות, במרכזן היו בעלי-חיים - מ"במבי" העופר עד ספרו האחרון "ג'יבי החתול". וכן יצירות בהן הביע את השקפת עולמו הסוציליסטית. מורשתו כוללת גם מאות מאמרים, מחזות, תסריטים, שירים וביקורות רבות. פליקס סלטן נישא בשנת 1902 לשחקנית אוטיליה מרצל ונולדו לו שני ילדים - פאול בשנת 1903 ואנה-קתרינה בשנת 1904.
|
|
כאשר אני נזכרת באמרה הישנה והנפוצה, האומרת כי זונות צעירות נעשות למתחסדות דתיות בימי זִּקנה, אני חייבת לטעון כי אני אחת מהיוצאים מהכלל לאמרה זו. נכון, אני זקנה כעת, ואיבדתי את מראי הנאה, ואף שאני עשירה, אני סובלת לעתים קרובות מבדידות. אבל אינני מתחרטת על עברי כהוא זה, ואינני חושבת שעלי להעמיד פני מתחסדת. אני מאמינה באלוהים, אבל אני שונאת להפוך את הדת והאמונה למחזה - של - צבועים שאני שחקנית בו, בכל הקשור לחיי הפרטיים. חינוכי המיני החל בגיל צעיר, צעיר ביותר, והתיאוריה לוותה תמיד על-ידי התרגול המעשי. התנסיתי בכל דבר שאישה יכולה להתנסות בו בחברת גבר או גברים, בכל מצב אפשרי - על מיטה, על רצפה, על שולחן או על כיסא, שעונה על קיר בית ישן, שוכבת בשדה הפתוח, יושבת בכרכרות וברכבות, או שוהה במגורי החיילים, בבתי סוהר ובבתי בושת. אף שנולדתי וגדלתי ברובעי-עוני של הפרוליטריון בווינה, רובעים הידועים בעליבותם ובהיותם מוקדי חולי ומגפה, ירשתי מהוריי גוף בריא, שתמך בי בסערות החיים שעברו עלי ובתלאותיהן, ועוזר לי ליהנות גם כעת מימי זִּקנה. רוב הנערות שהיו חברותַי למשחק באותם רובעי–עוני חלו ומתו בגיל מוקדם בבתי יתומים עלובים, בדירות אומנה ובבתי-תמחוי - או שנעשו מכוערות כמכשפות בשנות העשרים לחייהן, עקב תלאות היום והפרנסה של בנות הפרוליטריון. אבל גופי הבריא עמד בכל תלאות וייסורי העוני, ונדמה היה כי אני פורחת, מילדותי ועד זִּקנתי, בהכירי כל סוג של מגע מיני, מימי ילדותי המוקדמת. בריאותי השופעת הייתה היסוד המוצק עליו יכולתי לבסס קריירה ארוכה ומצליחה של יצאנות. לא רק שהייתי סקרנית מבחינה מינית, אלא הייתי גם חקרנית ופקוחת עיניים, הרבה יותר מחבריי לסמטאות העוני. ועד מהרה הבנתי כי כדי להישרד אני חייבת להתרחק מרובעי העוני של ילדותי. כאשר גיליתי כי גברים משתוקקים אל גופי ומוכנים לשלם עבורו, ניסיתי לאסוף לקוחות מהמעמדות המבוססים יותר של החברה, הבורגנים בעלי ההון והכסף. וכיוון שהגברים בני המעמדות האלו חפצו לעתים קרובות "לחנך" אותי ולהורות לי נימוסים טובים, אני הפכתי להיות לתלמידה צייתנית. עד מהרה פיתחתי חוש טעם טוב, ותשוקה לדברים היפים של החיים. והתמדתי בכך בעיקר אחרי שקלטתי כי נשים ממעמד נמוך מלידה, כמוני, לא חייבות להישאר עניות וחסרות-ערך כל חייהן, כפי שאמרו לי בילדותי במפורש או במרומז הוריי, שכניי ומורי הדת שלי. למדתי כי רוב נערות הפרוליטריון נדחקות אל הזנות בגלל תנאים חברתיים וכלכליים, ולא כיוון שהן "מושחתות מלידה". אני חייבת להודות כי במקרה הפרטי שלי, היה זה גופי שהתעורר מוקדם למדי למיניותו, וגופי, ביחד עם התשוקה המינית שגאתה בי, דחפו אותי לדרך שעלולה הייתה להסתיים במוות מוקדם בבית חולים לעניים חסרי כל - אבל במקום זאת הובילה אותי לחיים מלאי הנאה ועושר. הסתובבתי הרבה, או כפי שאומר הפתגם "ינקתי צוף מכל פרחי היער והשדה", הרחבתי את אופקיי התרבותיים וטיילתי בארצות זרות, בוחנת בכל מקום את האנשים השונים ומרחיבה את יכולת השיפוט שלי. כיום אני רוצה לכתוב על החלק הקודם של חיי, ואין זה בגלל רגש של אשמה כלשהו, הלוחץ עלי להסיר את המשא מעל נשמתי ומצפוני, או בגלל סיבה שטותית כגון זו. כדי להקל על בדידותי, אני רוצה להיזכר בימי עבר אלו של ילדותי ונערותי - ואולי גם כדי לבדר את עצמי בהעלאת אותם זיכרונות ותענוגות של נעורי, שנמנעו מגופי בשנים האחרונות. אני יודעת כי כומר העדה שלנו היה רוצה כי אהיה מתחסדת, "ואתוודה על חטאי עברי", ואבסס את כתיבתי על תורת מוסר כלשהי. אבל, כמו שכבר אמרתי, אינני חשה שום רגשי חרטה, כיוון שחיי "חטא" אלו הוציאו אותי מחיי עוני מנוולים ברובעי העוני, ואִפשרו לי לחיות כמו כל אישה נכבדה ממעמד הולם. ומעבר לכך, אני מעולם לא מצאתי תיאור כתוב מהימן איך חיות, למעשה, כל אותן זונות / יצאניות / נערות-ההפקר או הפילגשים בפרוטה. מה הן מרגישות או חושבות? מה עובר עליהן? כך, בכתבי ספר זה ובהציעי לקוראים הכרת עולם ממשי ומוחשי זה של "חיים שפלים", רבים מלקוחותַי הנכבדים, אנשי אצולה וממון מ"החברה הטובה", ילמדו שיעור טוב על חיי "נערה להשכיר", זו שהם אוספים אל בין זרועותיהם, בחושבם כי כל מה שהן, ומה שהן אומרות, אינו אלא "משחק" מקצועי שמטרתו לרומם את רוח הגברים. לא יזיק לאותם אדונים (וגם לך קורא יקר) ללמוד את האמת. ג'וזפין מונצאנבאכר וינה, אוסטריה
|
|
אבי היה רצען-נודד, עני ביותר, שעבד מבוקר ועד ליל בחנות קטנה ב-יוספסטאדט, כפי שכונה הרובע השמיני של וינה. כדי להגיע לשם בשבע בבוקר, היה עליו לקום בחמש לפנות בוקר, ולצאת חצי שעה לאחר מכן כדי לתפוס קרונית רתומה לסוסים, שהורידה אותו, שעה וחצי מאוחר יותר, בתחנה ליד מקום עבודתו. הפרברים, או רובעי-העיר בווינה של המאה ה-19, לא בהכרח היו שכונות מגורים למעמד הבינוני המבוסס, כפי שהדבר כיום. האנשים העשירים גרו באזורים הרחוקים יותר לכיוון צפון וצפון–מערב, אבל לכיוון דרום ומערב השתרעו אותם רובעים שכונו "גטאות הפועלים". שם, בבניינים קודרים, בני חמש או שש קומות, בחדרים קטנים ובדירות שכורות, גרו אנשי וינה שלא היו אנשי הצווארון הלבן. הבניין, בו שכרנו דירה, גדוש מהמרתף ועד עליית הגג באנשים עניים, היה במחוז השבע-עשר שכונה אוטקארינג. מי שלא ביקר מעולם באותם בניינים אינו יכול לתאר לעצמו את תנאי החיים הפרימיטיביים, הבלתי סניטריים, בהם חיינו את ימי ילדותֵינו ונערותֵינו - ובדרך כלל גם את שארית חיינו כבוגרים. הוריי, ביחד עם שני אחי ועִמִי, גרו במה שכונה "דירה", שהכילה חדר אחד ומטבח. זה היה הגודל של כמעט כל הדירות בבניין שלנו, כמו גם במרבית הבניינים האחרים במחוז. לרובם של הדיירים היו ילדים רבים שהתרוצצו בכל מקום, וגדשו את החצרות הקטנות בימי הקיץ. כיוון שאני ושני אחי היינו רק משפחה "קטנה", בהשוואה למשפחות אחרות סביב לנו - להן היו חצי תריסר ילדים ואף יותר - הוריי יכלו להרוויח מעט כסף נוסף בהשכירם מיטה לדיירי-משנה. דיירי-משנה אלו, שחלקו את החדר היחיד ואת המטבח עם משפחתנו, כונו בשם "ישנונים", כיוון שמעט הכסף ששילמו היה עבור שכירת מיטת ברזל קטנה וצרה, שהוצבה במטבח בכל לילה. אני זוכרת יותר מתריסר "ישנונים" ששהו בדירתנו שהות קצרה, זה אחר זה. חלק מהם עזבו כיוון שמצאו עבודה מחוץ לעיר, אחרים בגלל שרבו מדי פעם עם אבי, והיו כאלו שפשוט לא הופיעו ערב אחד, מפנים את מיטת הברזל לבא אחריהם. מבין כל הישנונים האלו, היו שניים שנחרטו בזיכרוני יותר מכל האחרים. אחד מהם היו ברנש צעיר, שחור-שיער, בעל עיניים נוגות, שעבד כשוליית נפחים ולא הקפיד לרחוץ את פניו השחורים מפיח. אנו, הילדים, חששנו ממנו מעט, אולי עקב פניו השחורים, או אולי כיוון שהיה שתקן להפליא. אחר צהריים אחד אני הייתי לבדי בדירה, משחקת במה שהייתה אמורה להיות בובת-סמרטוטים על הרצפה. אִימי לקחה את שני אחי למגרש ריק שהיה בסמוך, מכוסה בעשב ובשיחים, ושם יכלו הבנים לשחק, ואבי עדיין לא חזר מעבודתו. הישנוני הצעיר חזר לדירה במפתיע, וכמו תמיד, שמר על שתיקה מוחלטת. כאשר ראה אותי משחקת על הרצפה, הרים אותי בזרועותיו, התיישב והחזיק אותי על ברכיו. כאשר הבחין כי אני עומדת לפרוץ בבכי, הוא לחש בקול מחוספס, "שתקי! אני לא אעשה לך שום דבר רע!" הוא השכיב אותי על גבי, לרוחב ברכיו, והרים את חצאיתי כך שיוכל לראות את גופי הערום, ובמיוחד את הנקודה שבין רגליי. הוא המשיך להתבונן ולהתבונן, ואף שהייתי עדיין מבוהלת, לא זזתי ממקומי. לפתע הוא שמע את אִימי ואת הבנים חוזרים, מיהר להניח אותי על הרצפה, ויצא אל המטבח. מספר ימים לאחר מכן הוא הופיע שוב באמצע הצהריים, אבל הפעם אִימי הייתה בבית. היא שמחה לראות שהישנוני הגיע כה מוקדם, וביקשה ממנו להשגיח עלי בעוד היא הולכת לקנות מזון. הוא הבטיח לעשות זאת, וברגע בו אִימי הלכה, הוא חידש את המשחק הישן מהפעם שעברה. בלי לומר דבר הוא החזיק אותי על ברכיו, וסקר את עירומי הצנוע במבט בוחן. אף אני שמרתי על שתיקה - הייתי מבוהלת מכדי לדבר. הוא חזר על טקס זה עוד מספר פעמים, בעודו שוהה אתנו. לא היה לי מושג קל שבקלים במה מדובר, וביודעי כבר אז כי מבוגרים נוהגים באופן משונה לעתים, לא טרחתי לתהות על כל העניין. היום, כמובן, אני מבינה היטב מה היה כל העניין ההוא, ומסיבה זו אני מכנה את הנפח השתקן 'מאהבי הראשון'. הישנוני השני אותו אני זוכרת - זוכרת היטב - לא היה שתקן, ולא הסתפק, כמו הנפח, רק במבט. אבל אני אספר עליו במועד מאוחר יותר.
|
|
