X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  ספרים
את דן שילון ראיתי בגלי צה"ל כששירתתי שם במילואים, לפני כ-30 שנה לא דיברנו כמעט, כי הוא לא היה הבוס הישיר שלי. את יעקב העליון הכרתי בסביבות 1970
▪  ▪  ▪
יעקב העליון

חי בשידור

את דן שילון ראיתי במסדרונות גלי צה"ל לפני שנים. את יעקב העליון אני מכיר הרבה מאוד שנים. פתאום נזכרתי במפגש של שני עיתונאים ותיקים ובכירים אלה, שאירע במלחמת ששת הימים בתל פאחר ברמת הגולן. לפני 48 שנים. סיפור של פציעה קשה מאוד, שעולה בשני ספרים, שהתגלגלו אליי בימים אלה. אך תחילה, קצת היסטוריה אישית.
את דן שילון ראיתי בגלי צה"ל כששירתתי שם במילואים, לפני איזה 30 שנה. לא דיברנו כמעט, כי הוא לא היה הבוס הישיר שלי. את יעקב העליון הכרתי בסביבות 1970. אישתו, יעל, הייתה מורה עם אישתי, חנה, בבית-ספר בלפור. עבדנו באותו מקצוע אבל מרחוק. לימים התיידדנו וקיבלתי ממנו את ספרו, הבסט סלר הגדול, שבו סקר את פציעתו הקשה במלחמה - "רגל של בובה". הספר שכב במדף מרוחק בארון הספרים הגדול שלי וכמעט נשכח שם. עד שהגיע הספר "בשידור חי", שכתב דן שילון. ספר, שאבד עליו הכלח ומצאתי אותו בארון ספרי-חינם. שם מניחים אנשים את הספרים המיותרים שלהם. מיותרים להם, אבל לא לי.
לקחתי את "בשידור חי", התחלתי לקרוא מתוך סקרנות את קורותיו של אחד העיתונאים החשובים בארץ ונתקלתי בפרק העוסק בפציעתו של יעקב העליון. הייתה זו נקודת המבט של כתב צבאי, שבא לסקר (ולהתפעל) מלחמה וגילה את חברו פצוע קשה מאוד. התפעלות כבר לא הייתה שם, בזירת הזוועה. התרגשתי להעלות על הכתב את שתי גרסאותיהם, ואביא אותן בלשונם תוך קיצורים מתאימים.
אתחיל בדן שילון, שספרו הגיע אליי במקרה בשבוע שעבר: "נשלחתי לחטיבת גולני, שחנתה ליד קריית שמונה והתכוננה לכיבוש הרמה הסורית. מעולם לא הייתי לפני כן בשדה הקרב ולא הייתי עד לנוראות המלחמה... (עמ' 56)
"ליד חורשת טל, שמעתי קול מוכר קורא בשמי. מתוך צריח טנק בקע ראשו של ידיד, יעקב העליון, כתב מעריב בחיפה, ששירת עתה במילואים כמפקד טנק. נפרדנו בנפנוף ידיים. נחמד לפגוש חבר בשדה הקרב.
"נפתחה אש תופת. דיברתי אל המיקרופון ואל הרשמקול. זה נראה כמעט כמו בסרטים. על הגרוע מכל לא חשבתי. הרגשתי סיפוק עצום מהעובדה שאני נמצא בקו הראשון, לראשונה בחיי המקצועיים.
"אחד הפצועים בזחל"ם, שהיה מונח ממש לידי, איבד צלם אנוש. אוסף של איברים קרועים ופנים לא מזוהות. הוא היה מחובר לאינפוזיה. ביד אחת החזקתי את המיכל, שחובר אליו, ובידי השנייה ניסיתי לנקות את פניו ולנקז את פיו מהדם הרב.
"מה שמך?" - שאלתי בתקווה שאוכל להחזיקו בחיים. 'יעקב העליון', הייתה תשובתו הרפה. הצטמררתי. יעקב העליון שוכב מולי בזחל"ם, פניו מרוטשים, גופו שסוע ואיני מזהה אותו. נשבעתי לעצמי להביא אותו חי אל הצוות הרפואי.
"דיברתי אליו, ניסיתי לחזק את רוחו, שאלתי על אישתו, יעל; הוא לא השיב. רק נאנק מכאבים. ביקש מים ולפעמים הצליח לחלץ חיוך, או מה שנראה כחיוך. זאת הייתה הנסיעה הארוכה בחיי. שכחתי לחלוטין את תפקידי ככתב צבאי. גייסתי את כל תעצומות הנפש כדי לעמוד במראות הזוועה ולטפל בפצועים"...
יעקב העליון פירט יותר את המפגש הזה בספרו 'רגל של בובה' ואקצר מאוד גם את דבריו: "מה היה הרעם שהתפוצץ פה על-ידי וקרע את אזני. זה נפל... נפל ממש לידי. ממש עלי. כל כך... או הו הו! אנא! זה כואב! כואב לי מאוד. הרגל. הרגל מתפוצצת. היא מתרסקת לי. העצמות נשברות. אלוהים, הן נשברות! עצם אחת נשברה, שניה נשברה, שלישית...
"מי זה? מישהו מדבר אלי. קולו מוכר לי. קול רך ונעים. אני מכיר אותו מאיזהשהו מקום. כן, מה שמי? 'יעקב העליון'. מדוע השתתק פתאום? מה? אתה דן? דן שילון? מה אתה עושה כאן?
"דן, אני מאושר! אין לי כוח לומר לך זאת בקול, אבל אני מאושר שאתה כאן. היה לי רע, דן. הייתי לבד והיו אנשים זרים. אף, לא מכר אחד. עכשיו אתה פה. אני מתבייש לומר, אך אני זקוק לך. אתה חייב לעזור לי. דבר אלי... נדמה לי שהתעוורתי. לא אכתוב עוד בעתון. עיוור לא יכול להיות עתונאי...
"ענה לי, דן, ענה לי. איני יודע אם אני מדבר בקול או שרק נדמה לי שאני מדבר. איני שומע את עצמי. צלצל לחברים שלי, תספר להם. הבת שלהם עובדת ב'קול ישראל'. אותה אתה מכיר אותה, אבל שלא יגלו בשום אופן לאשתי. היא לא תעמוד בזה...
"אני צמא דן, צמא מאד. כן, תודה. זה טוב. אני צמא, אך לא יכול לשתות. המים חונקים אותי. הגרון יבש כל כך. דן, עשה לי חסד. בקש מן הנהג שיסע יותר לאט. יותר לאט. קצת פחות מה, הקפיצות שלו שולחות אותי לגיהינום. מים, דן, מים. אני מוכרח לשתות.
"די, אין לי כוח לירוק יותר. יהיה מה שיהיה. מי זה דוחף לי אצבעות לגרון?! מי מוציא לי את הדם מתוכו? חדל, דן!
כעבור עמודים ספורים יעקב העליון מזכיר: "...דן. דן שילון. ראיתי אותו ביום ששי בבוקר בחורשת טל. היינו בטוחים שלא תפרוץ מלחמה. פתאום הופיע דן בג'יפ עם קצין מגולני. 'היי, שלום דן. מה אתה עושה כאן? תהיה או לא תהייה מלחמה?' היה לו סרט של 'כתב צבאי' על הכתף. חשבתי: הוא בטח בעניינים ויודע מה מתרחש'.
"בכל זאת פרצה מלחמה".
ועניין אישי: כאשר סיפרתי השבוע ליעקב העליון, שהתגלגל לידי ספרו של דן שילון עם הסיפור שלו, היה מופתע. "לא ידעתי על הספר ולא ידעתי שכתב עלי". הבטחתי לתת לו במתנה את הספר הישן הזה.

תאריך:  23/08/2015   |   עודכן:  23/08/2015
שתף:

מועדון הבלוגרים לקבלת רשימות יאיר דקל לדוא"ל
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
מפגש לא עיתונאי של שני עיתונאים
הודעות  [ 2 ] מוצגות  [ 2 ]  כתוב הודעה 
1
רגל של בובה
יוא"ב  |  23/08/15 19:09
2
סיפור יפה
אדון עולם  |  25/08/15 19:21
 
תגובות בפייסבוק
רשימות קודמות
חיים משגב
זהו סיפורם האמיתי של אנשי משפט, שוטרים ועבריינים, אך לא פחות מכך סיפורם של חברי האליטה השלטת המנהלים את המדינה כרצונם, בהתאם למאווייהם ולאינטרסים האישיים שלהם
עפר דרורי
הבעיה המרכזית של הספר היא השפה שממש לא מותאמת לילדי ישראל של ימינו
עפר דרורי
סיפורה החלקי מצביע על קיומו של מרגל ישראלי המופעל על-ידי גורמים זרים    המידע החלקי הזה מגיע לידיו של ראש המוסד לשעבר שנמצא בגמלאות ועל-פי הנחיית נשיא המדינה, פותח במבצע חשאי לאיתורו
ציפי לוין
זהו ספר שבו אמיתות קשות עטופות במתיקות של אגדה למבוגרים, הנושאים בתוכם, כמו כולנו, את הילדים שהיו    זהו ספרה השני של מיכל שטיינר
מירב בורשטיין
הסיפורים כתובים בסגנון כתיבה דרמתי, היתולי ומרגש כאחד. נושאי הסיפורים: נקמה, התאהבות, קנאה, זיכרונות, תקווה והומור    הסיפורים, כשמו של הספר, עוסקים בפגישות מקריות בין דמויות שונות, שהגורל נוטל בהם תפקיד חשוב
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il