"בעיני ילדה בת שתים-עשרה", הוא יומן מצמרר שראה אור לראשונה ב-1946 בפולנית והיה לאחד המסמכים הייחודיים שפורסמו לאחר השואה. רק עכשיו, 70 שנה אחרי, רואה היומן אור לראשונה בעברית.
היומן נכתב ב-1943, בזמן אמת, על-ידי ינינה השלס (יאנקה, כפי שכונתה בילדותה), ילדה בת 12 שאיבדה את כל משפחתה. היא כתבה אותו, כשזכרונותיה עדיין טריים, מייד אחרי שהוברחה ממחנה הריכוז, במסגרת מבצע הצלה מתוכנן ומאורגן של "המועצה לעזרה ליהודים".
ינינה השתייכה לקבוצת אנשי הרוח במחנה יאנובסקי, שנדבקו בחיידק הספרותי - ילדה אחת קטנה בתוך חבורת מבוגרים. מדי ערב, לאור האש שבערה בבור המוות לא הרחק, נהגה לדקלם שירים שכתבה, בפני הנשים בצריף שישנה בו. כך הגיע שמה למשורר והסופר, מיכאל בורביץ', שעמד בראש הפעילות התרבותית במחנה. לאחר שהצליח לברוח מהמחנה, בעזרת ידידיו, דאג להציל גם את ינינה.
שלושה שבועות לאחר בריחתה מהמחנה, קיבלה ינינה מחברת אפורה ועפרון, כדי לעודדה לכתוב את זיכרונותיה. יומנה המורכב משלוש מחברות (132 עמודים) כתוב בכתב יד גדול וברור, בכנות ילדותית, באופן בלתי אמצעי, ובכישרון שאינו מוטל בספק, עם זכרון נאמן של המאורעות, ונתמך בתאריכים מדויקים ובשמות. מעבר לחשיבותו ההיסטורית, זהו גם סיפור אישי מכמיר לב, שיש בו טעימה של האימה והייאוש של ילדה במחנה ריכוז.
ינינה שרדה. מציליה העבירו אותה ממקום מסתור אחד למשנהו, כשהם משנים כל פעם את זהותה, ואילו היומן יצא אל דרכו המחתרתית, השונה מזו של הכותבת שלו, ובמזל שרד את המלחמה. כתב היד נשמר בארכיונו הפרטי של מיכאל בורביץ', וב-1985 הוא מסר אותו לארכיון של "בית לוחמי הגטאות", בישראל.
היומן שזכה לגרסאות בימתיות והוכנס לתוכנית לימודים של סמינרים באוניברסיטת פריז, תורגם לשפות שונות, ביניהן, קטלנית, ספרדית, גרמנית, אוקראינית, רוסית ועומד לראות אור גם בצרפתית. קטעים מתוכו תורגמו גם לצ'כית ואנגלית. היומן מלווה בהקדמות של עורכי המהדורות בשפות השונות, בכרוניקה קצרה של האירועים המתוארים, באחרית דבר מאת המחברת, וכן בשירים שכתבה במחנה הריכוז - שירים שבמובן מסוים הביאו להצלתה.
"יומנה של ינינה, מעבר לחשיבותו ההיסטורית כמסמך תיעודי שנכתב בזמן אמת, הוא שיר הלל לניצחון רוח האדם, החזקה מכל כוחות האופל. ינינה נחשפה בילדותה לאכזריות בלתי נתפסת ממש ואיבדה את כל יקיריה, אך שני דברים לא הצליחה המלחמה לקחת ממנה: את האמונה באדם ואת התקווה... כמעט בלתי נתפס איך אישה שעברה בילדותה את הנורא מכל, הצליחה לא רק לשקם את הריסות חייה באופן מעורר הערצה בתחום האישי והמקצועי גם יחד, אלא לחזור ולומר כי ה"חיים יפים". איזה שיעור זה לכולנו". (מיכל קירזנר-אפלבוים, עורכת המהדורה העברית).
"אנחנו מוסרים את היומן, מואר מבחוץ באופן צנוע, ומאמינים שיהיה לא רק מסמך היסטורי ואחד מכתבי האישום נגד הפשעים ההיטלראיים, אלא גם חומר לפסיכולוגים ומחנכים". (מאריה הוכברג-מריאנסקה, עורכת היומן בהוצאה הפולנית הראשונה, קרקוב 1946).
"לספר הזה יש עניין רב משום שנכתב ב-1943 כאשר המחברת הייתה בת 12, ופורסם לראשונה ב-1946... יש בו טעימה של האימה והייאוש של ילדה במחנה ריכוז... הוא חייב להיקרא בבתי-ספר, במכללות ובאוניברסיטאות, משום שזיכרון העבר עשוי לשמש חיסון נגד התפרצות הפשיזם, שנאת האסלם, שנאת זרים ועניים, ונגד עליית הימין הקיצוני באירופה".
Sal-lus Herrero, El Punt Avui (Cultura), Barcelona, 01/05/2013
ינינה השלס-אלטמן, בשנות ה-80 לחייה, ילידת העיר לבוב בפולין, עלתה לארץ ב-1950, אחרי סיום בחינות הבגרות שלה, בעקבות מכתב ששלחה לה מירושלים אחות אביה. היא זכתה לראות את דודתה פעם אחת בלבד. מייד לאחר-מכן היא נפטרה. ינינה היא ד"ר לכימיה וסופרת. במהלך הקריירה המקצועית שלה (לאורך 40 שנה), עבדה בטכניון בחיפה, במכון ויצמן ובאוניברסיטת מינכן. לוחמת ותיקה למען זכויות האדם, שוויון ושלום. לקחי המלחמה בדבר קדושת החיים והמאבק בכל עוולה, פגיעה או ניצול, מנחים אותה לאורך כל חייה.
"העיר לבוב שלי היום אינה במקום גאוגרפי מוגדר", היא אומרת, "היא בכל מקום שמערערים בו את יציבות חייהם של בני אדם ומאלצים אותם לעזוב את הכפרים והערים שנולדו בהם. לבוב שלי נמצאת בכל מקום שבני אדם מאבדים בו את יקיריהם בתנאים אכזריים".
ב-10 השנים לאחר יציאתה לפנסיה, התעמקה בשאלה שהעסיקה אותה שנים רבות: כיצד קרה שבגרמניה, שמדעניה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, היו בין הטובים בעולם, צמח משטר נאצי, אכזרי, שהשתלט על אירופה כולה. בנוסף לכך, ריתקו אותה אותם אנשים בתוך גרמניה עצמה שהעזו להפגין התנגדות למשטר. בעקבות אותן 10 שנים, ראה אור בעברית ספרה "הוורד הלבן" - סטודנטים ואינטלקטואלים לפני ואחרי עלייתו של היטלר לשלטון. בנוסף לספר זה, פרסמה עוד ארבעה ספרים, שניים מתוכם בשם בדוי - צביה איתן (בעקבות שמות בניה: צבי ואיתן). הרומן הראשון פרי עטה "הם עוד חיים" (1969) זיכה אותה בפרס אקו"ם. כיום מתגוררת בחיפה, עם בעלה קלמן אלטמן, פרופ' לפיסיקה. לזוג שני בנים.
