ישבנו יחד, שולי ואני, על אחד הספסלים בחורשת האורנים המפורסמת של שְׁפֵיָה, בדומייה.
זה היה מקום המפגש הקבוע שלנו, קרוב לחדר המוזיקה, מוגנים מעט באפלולית צל העצים. במורד הגבעה יכולנו לראות את המשק החקלאי ואת הרפת, שבה עבדתי שעות רבות, ודרומה מאיתנו השתרעו מבני הכפר. שולי לבשה מכנסיים קצרים, מהודקים ברצועות גומי סביב החלק העליון של ירכיה השזופות, כדרכן של כל בנות "המוסד", וחולצה לבנה קלילה ללא כפתורים; ואני - מכנסי חאקי קצרים מתוצרת "אתא", חולצה מהוהה, סנדלים ושתי תחבושות מסורתיות, העוטפות את ברכִּי ואת כף רגלי.
האביב הקיף אותנו במלוא פריחתו. גבעות ירוקות שופעות פרחי בר השתפלו לכל עבר, ורוח הרים קלילה נשבה והקלה על מבוכת המפגש האחרון. שנינו כבר ידענו היטב כי מחר אנו נפרדים, אולי אף לנצח, ונמנענו מלהביט זה בעיני זה. פוררתי בסנדליי כמה מרגבי האדמה שהיו מכוסים במחטי האורן היבשים.
לבסוף חשתי שאני חייב לשבור את השתיקה שהביכה את שנינו, לומר משהו, לא חשוב מה, אפילו משהו ששנינו כבר ידענו היטב.
"מחר בצהריים אני עובר לבן-שמן".
"אני יודעת".
"את בטח תהיי אז בחדר המוזיקה".
"נכון, יש לנו חזרה".
לא יכולתי יותר. הרגשות שכמו נכלאו בחזי, נאבקו לפרוץ.
"אני אתגעגע", הוספתי.
"גם אני אתגעגע", השיבה. ושוב דממה.
שנינו היינו למודי פרידות על-אף גילנו הצעיר. נפרדנו מהבית. נפרדנו מההורים שהיו באים לבקרנו לעתים רחוקות ונפרדנו מחברים ומחברות. ילדות וילדים הגיעו לכפר מכל קצות תבל, וחלקם עזבו את הכפר. הפרדות היו חלק בלתי נפרד מחיינו.
לפתע, ללא כל אזהרה מוקדמת, נטלה שולי את כף ידי הימנית והצמידה אותה אל לבה. חשתי בפעימות לבה וגם במגעו הרך של שד זעיר, שרק החל בפריחתו. זה היה מעשה נועז ולא צפוי. לבי החל הולם בכוח, ושמעתי אותו מכה בחזי בחוזקה. היינו בני אחת-עשרה, והיחסים בינינו מעולם לא בשלו למגע פיזי, אף כי בצבוץ שדיה סיקרן אותי זה זמן רב.
כעבור רגע נוסף של דממה הפנתה אליי שולי את פלג גופה העליון וחיבקה אותי כשזרועה האחת כרוכה סביב מותניי והשנייה מונחת על כתפי. זה היה חיבוק אמתי וחושני, הראשון בכל תקופת הכרותנו בת השנה וחצי. הפניתי אליה את גופי ככל שיכולתי. חום גופה ומתיקותו שטפו אותי. מבעד לכתפה ראיתי את גזעי האורנים ואת גגות הכפר.
רציתי שזה יימשך לנצח. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שילדה חיבקה אותי בחושניות. ההתרגשות פעמה בי, וגם ההכרה כי אנו עומדים להיפרד, נעשתה לפתע ממשית מאוד וכואבת. דמעות עלו בעיניי.
"למה אתה בוכה?" היא שאלה ברכות.
לא ידעתי למה.
"כי אני עצוב", השבתי, מעט מבולבל.
הייתי אמור להיות ילד חזק, בוטח בעצמו, מוכשר, לא רגשן. דמעות לא התאימו לי. זה היה, לפחות, הדימוי שסיגלתי לעצמי בהצלחה לא מועטה במשך שהותי בשְׁפֵיָה.
ואז הרהבתי עוז ועשיתי מה שרציתי לעשות פעמים רבות כשפגשתי את שולי - הכנסתי את היד לכיסי הימני ושלפתי שרשרת נשית, מיושנת ומוזרה למראה, שעליה פסלוני מתכת זעירים.
"זה מאבא שלך", הושטתי לה את השרשרת. "שכחתי למסור לך. טוב שנזכרתי עכשיו, ברגע האחרון".
עיניה של שולי התרחבו בהפתעה, ואור כחול קרן מהן. היא התבוננה ישירות אל תוך עיניי. משהו בעיניה הגדולות הזכיר לי את הפצעתו של בוקר חדש, כמו הזריחות הרבות שחזיתי בהן כשיצאתי לעבודת הרפת בארבע לפנות בוקר. קרני אור ראשונות המגששות על פני היקום, עד שאט-אט כל העצמים זוכים לצורתם המדויקת.
לרגע רציתי להמשיך ולהתנצל, אבל מבטה לא הרשה לי. עיניה נפתחו אליי, וההפתעה הגדולה הפכה לאטה להבנה המתרחבת ומעמיקה.
"זו הייתה השרשרת של אימא שלי," אמרה וחפנה את התכשיט בידה השמאלית. ראיתי בעיניה את סודות חייה ואת רגשותיה הסותרים.
חששתי שתשאל אותי: "מה פתאום מאבא שלי? מתי בכלל ראית אותו?" אבל היא לא שאלה דבר. דומה היה שהבינה ללא אומר ודברים מתי ואיך אביה נתן דווקא לי, עבורה, את השרשרת המוזרה. ושוב, בפרץ רגשות עז אשר רק ילדות, אולי, מסוגלות לו, היא חיבקה אותי בכוח, והתחושות הראשוניות של מתיקות גופה התעצמו.
קמנו מן הספסל, מבינים כי המפגש האחרון שלנו, על כל כאבו ופרץ רגשותיו, מגיע לסיומו.
"אני לא יודע מתי ניפגש שוב", אמרתי, משתחרר מעט מן המבוכה וההתרגשות.
"גם אני לא יודעת".
שנינו היינו ילדים בתחילת העשור השני לחייהם, עצמאיים מאוד, רחוקים מהגנת ההורים, יודעים כבר להתמודד עם אתגרי החיים במוסד ילדים. ידענו כי צריך להעביר אותנו מפעם לפעם מסביבת חיים אחת לסביבת חיים אחרת, ממוסד ילדים אחד לאחר, וכי אין לנו שליטה על זה. זה נעשה תמיד לטובתנו.
קיבלנו את העובדה שעליי לעבור לבן-שמן, כהחלטת גורל נחרצת שאין להתעצב עליה או לשמוח בה. כעובדת חיים פשוטה. כבר אז הכרנו היטב כמה מעובדות החיים. את שנינו ההורים הצליחו "לסדר" בכפר הנוער מאיר שְׁפֵיָה; שולי הגיעה מבית אביה בתל אביב שנתיים וחצי קודם לכן, ואותי העבירו ממוסד בבני-ברק כשנה אחריה, בשלהי מלחמת העולם השנייה.
העובדה שאנו חיים בכפר ילדים, רחוקים מהבית, כלל לא עוררה בנו תחושת אומללות או בדידות, אולי אפילו ההפך. קיבלנו זאת כמעט כדבר מובן מאליו, שאנו חיים במוסד לילדים. נהנינו מאוד מהחיים בשְׁפֵיָה. מסגרת חיים פיזית שלמה, העומדת בפני עצמה בכפר מבודד ומעניקה לנו שפע של חוויות בשדה העבודה, החברה והתרבות.
כשקמנו ממושבנו על הספסל שאימצנו לנו בחורשת האורנים, יודעים כי אנו נפרדים, יכולנו כבר לחוש טוב יותר את משב הרוח הקרירה ואת ריח עצי האורנים. חשתי הקלה עצומה ונעשיתי הרבה יותר משוחרר. הפעם חיבקתי אותה אני, עורג לחוש שוב את אותה המתיקות ששטפה קודם בכל גופי.
"אני צריכה כבר ללכת למעונות", אמרה, משתחררת קלות מחיבוקי. "אחרת יתחילו לחפש אותי".
צעדנו לאט לכיוון המעונות. שולי הפנתה אליי מבט אחרון וצעדה לבדה אל פתח מגורי הבנות.
