מעבר מנדלבאום

עשר נשים אמיצות, זאת הייתה כותרת מאמר שכתבתי לעיתון על סיפוריהן של עשר עולות חדשות. היה זה בחודש מרס 1958, חודש לפני שאני וחתני ראיינו אותה בביתה. המדינה התכוננה לחגיגות העשור. תשע נשים מתוך העשר היו מעניינות - אחת הייתה מהנדסת יערות שיצרה כעת בובות עץ; השנייה המציאה מכונה המבוססת על קפיץ ענקי שמניע בו-זמנית מספר ערסלי ילדים בבתי הילדים בקיבוצים. אך זאת שמשכה במיוחד את תשומת לב קוראי העיתון הייתה ז'קלין - לוחמת מחתרת יהודייה מדרום צרפת שמלמדת באוניברסיטה העברית בירושלים. סיפור חייה ריתק את הקוראים. הם רצו לדעת עוד על אותה עולה שכבר בנעוריה עסקה בזיוף דרכונים. הסיפור של ז'קלין, כפי שפורסם בכתבה שלי, ערער את עולמה וגם את עולמי. המאמר על עשר העולות נכתב לכבוד חגיגות העשור הראשון למדינה, שנתיים לאחר בואה של ז'קלין מפריז. היא עבדה כמורה לצרפתית במכינות באוניברסיטה העברית בירושלים. כאשר גידי פישר הציע לה להתחתן אתו, חשבתי אז כי כך ראוי להיות, זהו צדק פיוטי - לוחמת מחתרת יהודייה בצרפת, שנאבקה כל חייה, תתקבל בקרב משפחה ראויה משכונת רחביה, שיכולה לתת לה חיים שקטים ויציבים, כאלה שלא ידעה עד אז. כשהכרתי את גידי ידעתי שזה אומנם העתיד שממתין לה. לאחר פרסום המאמר נפגשתי עם ז'קלין כהן עוד פעמים רבות לצורך כתיבת הספר על חיי עשר העולות החדשות, שיהיה המשך של אותו מאמר. בבואה לתל אביב מפריז שכרה ממשפחת פישר דירת חדר ברחוב בזל. חציו של הרחוב היה סלול והחצי השני היה שביל כורכר שהעלה ענן אבק לבן בכל פעם שנסע בו רכב. היא גרה מול בניין מכבי אש. בין הבית שבו גרה לרחוב אשתורי הפרחי היו מספר חנויות וביניהן קונדיטוריה ושמה גרוס. בידיו העבות הכין גרוס האופה עוגות בצבעים שונים - שהיו כולן למעשה אותה עוגה מחניקה וחסרת חן. כשהעירו לו על כך אמר: "אין דבר, עם תה זה טוב מאוד". בסמוך לקונדיטוריה הייתה מספרה של ספר כבן שישים שעמד שעות וגזר בדומייה שער של גברים. ניסינו שתינו לנחש את סיפור חייו, מדוע אין הוא מאושר? ועוד הייתה שם משאית פורד ירוקה ששימשה כחנות מכולת של שני אחים שעלו מרומניה. ז'קלין לא אהבה להיכנס לחנותם כי הייתה רגישה לריח הדגים המלוחים בחביות. ברחוב אשתורי הפרחי הסמוך, היה קיוסק שבעליו שימש גבאי בבית כנסת בימים הנוראים. בימים שלא היה גבאי, חָלק מחמאות לנשות השכונה והציע להן עזרה בעבודות הבית. והוא אכן עזר להן בדברים כאלה ואחרים. בחנות הסדקית של ניצול השואה, עם המספר על הזרוע, קנתה ז'קלין את כלי התפירה שלה. היא אהבה לתפור. אני, לעומת זאת, לא הייתי לקוחה נאמנה של החנות מאחר שגם להשחיל חוט במחט לא ידעתי. היא למדה תפירה בבית הספר, כחלק מחינוך שמקבלת כל נערה בבית ספר טוב שמכשיר אותה לנהל משק בית למופת. לעתים, כשצעדנו לכיוון רחוב אבן גבירול ועברנו ליד בית העולים שעמד בקצה רחוב בזל, הייתה ז'קלין נכנסת פנימה לראות אם ירצו העולים עזרה בתרגום מסמכים. והיה גם השוק האהוב עלינו. בקצרה, רחוב קטן. כמה שנים לפני כן, שמחתי להיכנס לדירה שלי בבזל. כשאבי ראה אותה בפעם הראשונה אמר שהרחוב הזה חסר נשמה. הוא לעולם לא יעזוב את הרחובות הצדדיים של אלנבי שם גרו חבריו מאודסה. "אודסה הקטנה" קרא לאזור. ז'קלין לא הייתה צריכה להתמודד עם מבקר קפדני כאבי. אביה מת כשהייתה ילדה, כך סיפרה בכתבה בעיתון. דודה ואמה גידלו אותה ולימדו אותה כל מה שיש ללמוד על החיים. חייה כילדה במלחמת העולם היו כמו החיים שכולנו אהבנו לקרוא עליהם באמיל והבלשים. היא הייתה בעיניי אחת מחבורת הילדים העצמאים שנזרקים אל החיים ומצליחים לפתור בעיות ללא קושי. חבורתו של אמיל רודפת אחר הגנב בעל המגבעת השחורה. אחד מהחבורה מתחפש לנער מעלית ועוקב אחרי הגנב. רציתי לדעת - איך זה להיות אישה כזאת, שתמיד יודעת לנהל את חייה ביעילות? שאין לה אבא שנותן עצות מועילות וגם מיותרות, שמתווה לה את הדרך הנכונה? בינתיים המשכתי בעבודת הכתיבה שלי וקשרתי ידידות קרובה עם ז'קלין.