כמה מילים על הסיפור שלי.
כשהייתי קטן, ורק התחלתי לקרוא, אהבתי סיפורי הרפתקאות שיש בהם אנשים רעים. אבל כשהייתי בן שמונה פרצו לבית שלנו אנשים רעים ממשיים, ושוב לא רציתי לקרוא סיפורים מסוג זה. הם הזכירו לי יותר מדי את הפחדים שלי.
הרעים שפרצו לדירתנו היו נאצים, והם צרחו על אמי בקולות רמים ומפחידים ונתנו לה פקודות. אני הסתתרתי במיטתי באותה שעה. הם אומנם נכנסו לחדרי, אבל בי לא נגעו. אחר כך, כשעזבו, לקחו עִמם את אמי. היה לי מזל שלא הוציאו אותי מן המיטה בזמן שפשטו על הבית שלנו. היה לי מזל גם משום שאמא, אחרי שנכלאה לכמה ימים, שוחררה וחזרה הביתה.
עדיין עוברת בי צמרמורת כשאני נזכר כמה פחדתי אז.
זה היה באוגוסט 1942. שנתיים לפני כן שלחו הנאצים טנקים מגרמניה אל ארצי, הולנד, וכבשו את כולה. התנהגותם כלפי העם בהולנד, ובעיקר כלפי היהודים, הייתה עם הזמן אכזרית יותר ויותר. אמי ואבי ואני יהודים, וזאת הסיבה שהנאצים באו לחפש אותנו.
הם טענו שאנחנו היהודים חסרי תועלת ועושים צרות. זה לא היה נכון, כמובן. אנחנו חיינו בשקט ובשלווה והסתדרנו יפה עם שכנינו. לנאצים לא היה אכפת אם היינו שכנים טובים או לא. הם רצחו את רוב יהודי הולנד, כולל הרבה ילדים כמוני.
אבא הסתתר בעליית הגג בזמן שהנאצים פשטו על הבית, ולא נתפס. אחר כך, כשהיינו שוב כולנו יחד, החליטו אבא ואימא שנברח מאמסטרדם, העיר שגרנו בה. וכך התחלנו לגור במקומות מסתור, אנחנו והגרַאוּמָנים, משפחה יהודית של שלוש נפשות. שלושתם היו חברים טובים שלנו - היינץ ואֵלִי, ההורים, ומיכאל הבן שלהם, שהיה כמעט בן שש=עשרה כשעזבנו את אמסטרדם.
תחילה עברנו ממקום למקום כי איש לא הרשה לנו לגור אצלו יותר מכמה ימים. הנאצים הענישו בחומרה אנשים שהסתירו יהודים בביתם, וכולם פחדו להסתיר אותנו לזמן ממושך.
אף=על=פי שהתחבאנו בכל מיני מקומות, לא הרחקנו לנסוע. בסך-הכל נסענו פחות ממאה ושלושים קילומטרים. בסופו של דבר הגענו לדֶה פוֹרפֵּיל, ששוכנת בקצה אזור של אדמות ביצה בפינה מרוחקת של הולנד. שם פגשנו את משפחת יַנסֵן, והם הרשו לנו להסתתר בלול התרנגולות שלהם ככל שיהיה צורך. את התרנגולות גזלו הנאצים עוד לפני בואנו לחווה. כך קרה ששלוש שנים גרתי בלול תרנגולות.
היינץ ואֵלִי גרו גם הם אתנו בלול, אבל בלילה ישנו בחדר שינה בבית הראשי. ללול באו מוקדם בבוקר, ובלילה, כשהיינו כולנו מוכנים לשינה, חזרו לבית הראשי. מיכאל בנם נרצח עוד בטרם מצאנו את המקלט הזה.
בלול נשארנו עוד זמן רב לאחר שהאזור שוחרר. לקראת הסוף איבדנו את אבא, שנפטר זמן קצר לאחר השחרור ממחלה בזמן שניסה לעזור לחברים באמסטרדם. אימא ואני שיקמנו את חיינו בארצות=הברית.
אני עומד להראות לכם ציורים ותצלומים המזכירים לי את חיי עם הארי יַנסֵן, עם אשתו דינה (הוּבֶּרטינה) ועם תשעת ילדיהם. את רוב הציורים ציירתי כשגרתי בחווה שלהם. לצד כל תמונה אספר על מחשבותי בזמן שציירתי אותה או אספתי אותה.
בהתחלה היה מוזר מאוד לגור בשני החדרים הקטנטנים של לול תרנגולות בחווה מרוחקת. כמו שאתם יכולים לתאר לכם, החיים שם היו שונים לגמרי מחיי הקודמים בדירה בעיר הגדולה אמסטרדם. אבל עם הזמן למדתי לאהוב את החיים בחווה חקלאית. אני מקווה שהתמונות והסיפורים המלווים אותן יסייעו לכם לצייר תמונה נאמנה של חיי בלול התרנגולות בשנים ההן.
