אליכם אני כותבת

חלק א: פרולוג: השיבה לחיים מחברת I 1 [1] יום חמישי, 26.8.1943. ובכן, חיה אני? האומנם חיה? אחרי כל אשר קרה לי, פרצתי בכל זאת מהמעגל הזה, מסביבת המוות, מנקודת הגירוש — ואני יושבת כאן. לבדי. עם חווקה² בחדר, מרוחקת מכל העולם³. בשקט ובשלווה. אני נחה, נחה, חיה. כנראה כבר שכחתי מה משמע חיים בשפה נורמלית. הרי אני מסתובבת כמו בחלום בלהות. הלוא אני רואה תמיד את הצריף, ואחר כך אנשים, זקנים, ילדים. אלה הצעקות שלפני המוות, ואלה ההתלוננויות השקטות, ואותה ציפייה שקטה למכונית המוות⁴. עוד רואה אני תמיד את הבתים הריקים, בתי מפולת, הכל הפוך בערבוביה, רהיטים הפוכים, שרפרפים, כסתות, כרים, לבנים, חליפות, חולצות, דברי משי — כל אלה מפוזרים על פני האדמה. מכל היישוב היהודי נושבים שיממון, זוועה, מוות. מין שיממון ושקט של מוות. לכל אשר תַּפנה ראשך — שיממון. ופה היו החיים שוקקים, המון אנשים, צחוק ושמחה, צעקות [2] הילדים. כעת שיממון. התוכל לתאר לעצמך כזאת? כברת אדמה, מלאה בתים, כה קרובים זה לזה, כה צפופים — ואין בהם אף לא נפש חיה אחת. מין זוועה עצומה ואיומה בוקעת מהבתים האלה. וכשאתה נכנס פנימה — תברח כאילו פגעך כדור, בנשוב עליך ריח המוות: זהו בר מינן, פרצוף זקן צהוב מביט מתוך המיטה. רוצה אתה לברוח, רחוק, עד קצה העולם. ואולם אסור, כי משגיחים עליך. תמונות כאלה רודפות אחרי, אינן נותנות מנוח לא ביום ולא בלילה. והאם כבר שכחתְּ לרגע, כיצד ישבנו רכונים על ארבע לפני הצריף, וכיצד קראו לבחורים, ואת חושבת בהקלה: "נו, סוף-סוף לירייה". והם באים, נושאים את גווייתו של צבי⁵, חברנו, מדריכנו ומנהלנו היקר. [3] ושם הלאה, לאן שהבטת, הנך רואה את ביתנו הקטן, היכן שאבדו 12 יקרים, היקרים מכל⁶. אינני חושבת דבר. אני מסתובבת כמו בחלום. אסור לחשוב — שכן, או לצווח, לבכות, לתלוש שערות, לקבל התקף טירוף, או להתאבד. אני מרבה לחשוב על כך. למה, לשם מה אני חיה. איבדתי את הכל ואת כולם, אשר למענם רציתי והיה כדאי לחיות. העם איננו. זמן כה רב איבדתי — למה דווקא דרך זו, דרכו של השומר הצעיר⁷. רציתי ואהבתי את העם היהודי, זנחתי את המחשבה על אודות לימודים, קריירה, הנסיעה להכשרה⁸ ואחר כך לארץ⁹ — וכעת העם איננו. הגלו, הרסו, רצחו מיליונים של יהודים. ואין לי משפחה, הורים, אחות, גיס, ואותם ילדים האהובים עלי כל כך¹⁰. אין לי עוד אדם כה אהוב עלי, אשר בלעדיו לא יכולתי ולא רציתי לתאר את חיי. זה היה חברי, ידידי, אהובי¹¹. אין לי עוד חברים¹², חברי היקרים [4] — ובכן למה ולשם מה? במה אוכל להצדיק את קיומי העלוב. קודם הייתי אומרת, אני רוצה לחיות כדי שאוכל לעשות משהו, כדי להשתתף בהגנה, וכיום, כבר לאחר הכל, אני יצור עלוב. "אין לך העוז לגמור עם עצמך", אנסה להצטדק, אך לא תהיה זאת האמת, כי הלב רוצה לחיות. למה ולשם מה? כדי לזכור אותם, את חברי. הם רצו ואת זאת תקעו, קבעו יום-יום בראשי. רצו שיישאר מישהו ויספר על אודותם. למה שלא יקומו לתחייה לפחות על גבי הנייר? אך לשם מה יהיה עלי להמשיך לחיות לכשיבואו הימים האלה והתפקיד לסיומם. האם מילאתי את תפקידי? כה שמחה אני שדווקא עלי נפלה ההאשמה, זה היה מעין חוב אשר שילמתי, חוב אשר נעשה לגבי ההגנה. [5] לא ביקשתי אותם, לא בכיתי לפניהם, הלכתי בשלווה, בשקט, ללא פחד. לפני הכניסה אכלתי תפוח. נו, ואחר כך — כה הכו, כה הרביצו בראש, את הפנים פצעו, ובאופן איום כל כך, אך ליווני סיפוק כזה בשעת המעשה. החזקתי מעמד, וכעת אני יודעת, עוד גרוע מזה עבר עלי. זה ניסיוני שלי, זו הצטדקותי על שעודני חיה כיום, וייתכן שמחר כבר לא. יכולים לגלות — והכל נגמר. והחוב שלי לחברי, חברים אשר היו יקרים לי מכל — האם זאת אמת? כן. הלוא אהבתי את אבי הזקן האומלל. למה הליכתו לא הכאיבה במידה כזאת ולמה על אודותם איני מפסיקה לחשוב? כי הם חדרו לדמי, כי היו נעוצים בקרבִּי, כי אותם עקרו יחד עם קרבַי. הם אינם עוד. אין ביכולתי לתפוס זאת, להבין. כל הזמן נדמה לי שאני חיה באיזה מדבר שממה, רחוק מכל העולם, [6] ושם במרחק, הם חיים... במקום כלשהו מתהווה דבר... ורק אני חסרה שם. יקירַי, פה בחדר מנגנת מוזיקה, ובקרבי נקרע הכל. וראה זה פלא, עד כה הייתי קשה כאבן, לא בכיתי (פרט לפעם אחת), והנה כעת ניגרו דמעות מעיני. המוזיקה גרמה לכך. מוזיקה אשר לא שמעתיה זה ארבע שנים, כעת גילתה את בדידותי האיומה, הבלתי אנושית. יקירי, המגורשים, הירויים — חוב אני חייבת לכם: לספר על אודות חייכם ומותכם. רוצה אני שלא תלכו נשכחים, רוצה אני שתקומו לתחייה בזיכרונם של אנשים, בלבות החברים ובנשמותיהם, שם רחוק — רוצה אני שיכבדו את זכרכם, ששמותיכם יזכו להערכה ולאהבה — האם אצליח? כבר פעמים אחדות רציתי לזרוק את העט. אני יודעת שלא אוכל. המילים היוצאות מתחת לעט אינן הולמות. [7] בלבי ובנפשי שורה ערבוביה. תמונה רודפת תמונה, סיוטים איומים שכאלה... האם אין שפת אנוש דלה מכדי לבטא את כל הדברים? והרי כל מילה וביטוי נראים בעיני חיוורים ובלתי מתאימים, ובעצם הם אינם מבטאים את הרגשותינו, אינם מבטאים את אשר הננו. כי טרם נולדו המילים אשר נועדו לבטא את תקופתנו, את מצבו, את גורלו ואת אבדנו של העם היהודי בתקופה הזאת. איני רוצה להגדיל מעל, איני רוצה אף מילה של הפרזה. אני רוצה לצייר את האמת העירומה, אך חסרות לי המילים. חסרות המילים לתיאור הימים האיומים, לתיאור קורותינו המשוועים. כבר אמרתי — לשון אנוש לא נוצרה לימים אלה. הלשון, הספרות, צמחו על בסיס מציאות ותנאים מסוימים [8]. מציאות ותנאים כאלה לא היו מעולם, ואולי אך נדמה הדבר כך בעיני? מה ידענו על אודות חייהם ומותם של גזעים אחרים, של אנשים במושבות [בקולוניות]? ואולם לא! — את אשר עשו לנו — כזאת עוד לא קרה בהיסטוריה. לשום עם לא עשו כזאת. אני קוראת על אודות הארמנים, אך האפשר כלל להשוות זאת? הייתה פעם האינקוויזיציה הספרדית, היו פרעות בתקופת חמלניצקי, בקישינב היו רציחות, היו בתי סוהר בתקופת הצארים. קראתי על קורותיהם של מהפכנים גדולים בבתי הסוהר ועל חבל סיביר הידוע. צחוק תוקף אותי, זה צחוק, משחק ילדים. כשקראתי בשעתו במקרה, יחד עם אירקה¹³, על אשר עבר על גרשוני¹⁴ בבתי הכלא, צחקנו שתינו עד להתפקע — [9] בתי סוהר כאלה, בתי רצח כאלה, שיטות עינויים כאלה — מעולם לא היו. האם מישהו היה יכול לתאר לעצמו שייתכן שאומה שלמה תישמד, תאבד כליל? כן, כזאת נעשה לעם היהודי. מיליוני יהודים הושמדו ללא שארית, כיום כבר אין כל ריכוז יהודי, כל יישוב¹⁵ רשמי. פה ושם נמצאים באזור הארי יחידים בודדים, אך יישוב, ולו במספר קטן ביותר — אינו קיים עוד. כל העם בארצות אירופה — בשטח הכבוש על-ידי גרמניה — טבע. אין עוד יהודים, אין נוער יהודי, אין תנועת החלוץ, אין תנועת השומר הצעיר¹⁶, זה הפרח של הנוער היהודי, זה מה שהיה היפה ביותר בקרב עמנו, לא רק בעמנו. הלוא במשך מאות בשנים לא נולדו עוד תנועות ואנשים מעין אלה. מתה, אבדה — יחד עם העם — תנועתנו. כל כך דואב, שותת דם הלב, אך כך מוכרח היה להיות, [10] וטוב שכך היה. אם אין עם, אין צורך גם באוונגרד שלו, כי בשביל מי התקיים אם לא בשבילו? היה צריך לגמור יחד אתו — אך כיצד? בעבורנו לא הייתה זאת בעיית ההצלה¹⁷ — יש למות יחד עם העם, זה היה ברור, אבל איך? לא כמו כל העם, לא כצאן לטבח. למות כראוי, בכבוד. ליצור את המערכה האחרונה בקורות העם היהודי. כך נולדה המחשבה החדשה על אודות ההגנה¹⁸. עוד אשוב לקורות ההגנה. אני רוצה לספר קודם את קורות ימינו האחרונים.