X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  ספרים
מין זוועה עצומה ואיומה בוקעת מהבתים האלה. וכשאתה נכנס פנימה — תברח כאילו פגעך כדור, בנשוב עליך ריח המוות: זהו בר מינן, פרצוף זקן צהוב מביט מתוך המיטה רוצה אתה לברוח, רחוק, עד קצה העולם ואולם אסור, כי משגיחים עליך
▪  ▪  ▪
נפש חיה אחת

חלק א: פרולוג: השיבה לחיים
מחברת I 1
[1] יום חמישי, 26.8.1943.
ובכן, חיה אני? האומנם חיה? אחרי כל אשר קרה לי, פרצתי בכל זאת מהמעגל הזה, מסביבת המוות, מנקודת הגירוש — ואני יושבת כאן. לבדי. עם חווקה2 בחדר, מרוחקת מכל העולם3. בשקט ובשלווה. אני נחה, נחה, חיה. כנראה כבר שכחתי מה משמע חיים בשפה נורמלית. הרי אני מסתובבת כמו בחלום בלהות. הלוא אני רואה תמיד את הצריף, ואחר כך אנשים, זקנים, ילדים. אלה הצעקות שלפני המוות, ואלה ההתלוננויות השקטות, ואותה ציפייה שקטה למכונית המוות4. עוד רואה אני תמיד את הבתים הריקים, בתי מפולת, הכל הפוך בערבוביה, רהיטים הפוכים, שרפרפים, כסתות, כרים, לבנים, חליפות, חולצות, דברי משי — כל אלה מפוזרים על פני האדמה. מכל היישוב היהודי נושבים שיממון, זוועה, מוות. מין שיממון ושקט של מוות. לכל אשר תַּפנה ראשך — שיממון. ופה היו החיים שוקקים, המון אנשים, צחוק ושמחה, צעקות [2] הילדים. כעת שיממון. התוכל לתאר לעצמך כזאת? כברת אדמה, מלאה בתים, כה קרובים זה לזה, כה צפופים — ואין בהם אף לא נפש חיה אחת.
מין זוועה עצומה ואיומה בוקעת מהבתים האלה. וכשאתה נכנס פנימה — תברח כאילו פגעך כדור, בנשוב עליך ריח המוות: זהו בר מינן, פרצוף זקן צהוב מביט מתוך המיטה. רוצה אתה לברוח, רחוק, עד קצה העולם. ואולם אסור, כי משגיחים עליך.
תמונות כאלה רודפות אחרי, אינן נותנות מנוח לא ביום ולא בלילה. והאם כבר שכחתְּ לרגע, כיצד ישבנו רכונים על ארבע לפני הצריף, וכיצד קראו לבחורים, ואת חושבת בהקלה: "נו, סוף-סוף לירייה". והם באים, נושאים את גווייתו של צבי5, חברנו, מדריכנו ומנהלנו היקר.
[3] ושם הלאה, לאן שהבטת, הנך רואה את ביתנו הקטן, היכן שאבדו 12 יקרים, היקרים מכל6. אינני חושבת דבר. אני מסתובבת כמו בחלום. אסור לחשוב — שכן, או לצווח, לבכות, לתלוש שערות, לקבל התקף טירוף, או להתאבד. אני מרבה לחשוב על כך. למה, לשם מה אני חיה. איבדתי את הכל ואת כולם, אשר למענם רציתי והיה כדאי לחיות. העם איננו. זמן כה רב איבדתי — למה דווקא דרך זו, דרכו של השומר הצעיר7. רציתי ואהבתי את העם היהודי, זנחתי את המחשבה על אודות לימודים, קריירה, הנסיעה להכשרה8 ואחר כך לארץ9 — וכעת העם איננו. הגלו, הרסו, רצחו מיליונים של יהודים.
ואין לי משפחה, הורים, אחות, גיס, ואותם ילדים האהובים עלי כל כך10. אין לי עוד אדם כה אהוב עלי, אשר בלעדיו לא יכולתי ולא רציתי לתאר את חיי. זה היה חברי, ידידי, אהובי11. אין לי עוד חברים12, חברי היקרים [4] — ובכן למה ולשם מה? במה אוכל להצדיק את קיומי העלוב.
קודם הייתי אומרת, אני רוצה לחיות כדי שאוכל לעשות משהו, כדי להשתתף בהגנה, וכיום, כבר לאחר הכל, אני יצור עלוב. "אין לך העוז לגמור עם עצמך", אנסה להצטדק, אך לא תהיה זאת האמת, כי הלב רוצה לחיות. למה ולשם מה? כדי לזכור אותם, את חברי. הם רצו ואת זאת תקעו, קבעו יום-יום בראשי. רצו שיישאר מישהו ויספר על אודותם. למה שלא יקומו לתחייה לפחות על גבי הנייר? אך לשם מה יהיה עלי להמשיך לחיות לכשיבואו הימים האלה והתפקיד לסיומם.
האם מילאתי את תפקידי? כה שמחה אני שדווקא עלי נפלה ההאשמה, זה היה מעין חוב אשר שילמתי, חוב אשר נעשה לגבי ההגנה. [5] לא ביקשתי אותם, לא בכיתי לפניהם, הלכתי בשלווה, בשקט, ללא פחד. לפני הכניסה אכלתי תפוח. נו, ואחר כך — כה הכו, כה הרביצו בראש, את הפנים פצעו, ובאופן איום כל כך, אך ליווני סיפוק כזה בשעת המעשה. החזקתי מעמד, וכעת אני יודעת, עוד גרוע מזה עבר עלי.
זה ניסיוני שלי, זו הצטדקותי על שעודני חיה כיום, וייתכן שמחר כבר לא. יכולים לגלות — והכל נגמר.
והחוב שלי לחברי, חברים אשר היו יקרים לי מכל — האם זאת אמת? כן. הלוא אהבתי את אבי הזקן האומלל. למה הליכתו לא הכאיבה במידה כזאת ולמה על אודותם איני מפסיקה לחשוב? כי הם חדרו לדמי, כי היו נעוצים בקרבִּי, כי אותם עקרו יחד עם קרבַי.
הם אינם עוד. אין ביכולתי לתפוס זאת, להבין. כל הזמן נדמה לי שאני חיה באיזה מדבר שממה, רחוק מכל העולם, [6] ושם במרחק, הם חיים... במקום כלשהו מתהווה דבר... ורק אני חסרה שם.
יקירַי, פה בחדר מנגנת מוזיקה, ובקרבי נקרע הכל.
וראה זה פלא, עד כה הייתי קשה כאבן, לא בכיתי (פרט לפעם אחת), והנה כעת ניגרו דמעות
מעיני. המוזיקה גרמה לכך. מוזיקה אשר לא שמעתיה זה ארבע שנים, כעת גילתה את בדידותי האיומה, הבלתי אנושית.
יקירי, המגורשים, הירויים — חוב אני חייבת לכם: לספר על אודות חייכם ומותכם.
רוצה אני שלא תלכו נשכחים, רוצה אני שתקומו לתחייה בזיכרונם של אנשים, בלבות החברים ובנשמותיהם, שם רחוק — רוצה אני שיכבדו את זכרכם, ששמותיכם יזכו להערכה ולאהבה — האם אצליח?
כבר פעמים אחדות רציתי לזרוק את העט. אני יודעת שלא אוכל. המילים היוצאות מתחת לעט אינן הולמות. [7] בלבי ובנפשי שורה ערבוביה.
תמונה רודפת תמונה, סיוטים איומים שכאלה...
האם אין שפת אנוש דלה מכדי לבטא את כל הדברים? והרי כל מילה וביטוי נראים בעיני חיוורים ובלתי מתאימים, ובעצם הם אינם מבטאים את הרגשותינו, אינם מבטאים את אשר הננו.
כי טרם נולדו המילים אשר נועדו לבטא את תקופתנו, את מצבו, את גורלו ואת אבדנו של העם היהודי בתקופה הזאת.
איני רוצה להגדיל מעל, איני רוצה אף מילה של הפרזה. אני רוצה לצייר את האמת העירומה, אך חסרות לי המילים. חסרות המילים לתיאור הימים האיומים, לתיאור קורותינו המשוועים. כבר אמרתי — לשון אנוש לא נוצרה לימים אלה. הלשון, הספרות, צמחו על בסיס מציאות ותנאים מסוימים [8].
מציאות ותנאים כאלה לא היו מעולם, ואולי אך נדמה הדבר כך בעיני?
מה ידענו על אודות חייהם ומותם של גזעים אחרים, של אנשים במושבות [בקולוניות]? ואולם לא! — את אשר עשו לנו — כזאת עוד לא קרה בהיסטוריה.
לשום עם לא עשו כזאת. אני קוראת על אודות הארמנים, אך האפשר כלל להשוות זאת? הייתה פעם האינקוויזיציה הספרדית, היו פרעות בתקופת חמלניצקי, בקישינב היו רציחות, היו בתי סוהר בתקופת הצארים. קראתי על קורותיהם של מהפכנים גדולים בבתי הסוהר ועל חבל סיביר הידוע. צחוק תוקף אותי, זה צחוק, משחק ילדים. כשקראתי בשעתו במקרה, יחד עם אירקה13, על אשר עבר על גרשוני14 בבתי הכלא, צחקנו שתינו עד להתפקע — [9]
בתי סוהר כאלה, בתי רצח כאלה, שיטות עינויים כאלה — מעולם לא היו.
האם מישהו היה יכול לתאר לעצמו שייתכן שאומה שלמה תישמד, תאבד כליל?
כן, כזאת נעשה לעם היהודי. מיליוני יהודים הושמדו ללא שארית, כיום כבר אין כל ריכוז יהודי, כל יישוב15 רשמי. פה ושם נמצאים באזור הארי יחידים בודדים, אך יישוב, ולו במספר קטן ביותר — אינו קיים עוד.
כל העם בארצות אירופה — בשטח הכבוש על-ידי גרמניה — טבע. אין עוד יהודים, אין נוער יהודי, אין תנועת החלוץ, אין תנועת השומר הצעיר16, זה הפרח של הנוער היהודי, זה מה שהיה היפה ביותר בקרב עמנו, לא רק בעמנו. הלוא במשך מאות בשנים לא נולדו עוד תנועות ואנשים מעין אלה.
מתה, אבדה — יחד עם העם — תנועתנו. כל כך דואב, שותת דם הלב, אך כך מוכרח היה
להיות, [10] וטוב שכך היה.
אם אין עם, אין צורך גם באוונגרד שלו, כי בשביל מי התקיים אם לא בשבילו?
היה צריך לגמור יחד אתו — אך כיצד?
בעבורנו לא הייתה זאת בעיית ההצלה17 — יש למות יחד עם העם, זה היה ברור, אבל איך? לא כמו כל העם, לא כצאן לטבח. למות כראוי, בכבוד. ליצור את המערכה האחרונה בקורות העם היהודי. כך נולדה המחשבה החדשה על אודות ההגנה18.
עוד אשוב לקורות ההגנה. אני רוצה לספר קודם את קורות ימינו האחרונים.

הערות

1. מחברת I היא מחברת חשבון של בית ספר. זוהי המחברת הראשונה שבה החלה חייקה לרשום את רשמיה המידיים, ולפי התאריך שרשמה חייקה אפשר למקם את תחילת הכתיבה יום או ימים מעטים אחרי היחלצותה ממחנה החיסול בגטו בנדין. התרגום העברי המקורי, כנראה של צבי ארד (לפני עריכה) נמצא בבלוק כתיבה כתום. התרגום נעשה מתדפיס המחברת, שהודפס כנראה בשנת 1944 בידי מזכירתו של מנחם בדר בקושטא, שכן הספרור בבלוק התרגום העברי הולם את התדפיס הפולני, אך לא את כתב היד המקורי. התדפיס צולם בקושטא עוד בשנת 1944 ונכלל במסמך המכונה "פוטוקופי בדר". הדפים הראשונים (עמ' 11-1) לא נכללו במיומן בגיטו (ספרית פועלים וקיבוץ העוגן, 1959), אך חלק מהם נכלל קודם לכן בחוברת הזיכרון חייקה, בהוצאת קיבוץ העוגן, לרגל יום השלושים למותה של חייקה (העוגן, 1959).
2. חווקה לנצ'נר (רבינזון): ניצלה ועלתה לארץ. חברת קיבוץ יגור.
3. מקום המחבוא של חייקה היה אצל קלרה בנסיקובה, בתו של פיוטר קובילץ, שהוא ומשפחתו הסתירו את שרידי המחתרת החלוצית בבנדין. בני המשפחה הוכרו כחסידי אומות העולם. חייקה זכתה למגורים נוחים יחסית, כנראה משום שהיה עליה לתעד את קורות המחתרת. למרות זאת, כשהיה מגיע שכן, היה עליה להסתתר בארון.
4. בשבועות שלאחר תום הגירוש הגדול מבנדין (1-7.8.1943) יצאה לאושוויץ, מדי יום או אחת לכמה ימים, מכונית ממחנה החיסול בגטו בנדין, שם רוכזו כמה מאות יהודים לצורכי פינוי הרכוש היהודי וחיסולו. מכונית זו נקראה "מכונית המוות".
5. צבי ברנדס (1943-1917): חבר השומר הצעיר ומראשי הארגון הלוחם בבנדין. ראו להלן — מחברת A, עמ' 38-32.
6. בשנת 1943 כללה משפחתה הגרעינית של חייקה את אמהּ, פרל קלינגר (1943-1880), אביה, לייבל קלינגר (1880-1943), אחותה הנשואה, שרה מגלה לבית קלינגר (1943-1908), גיסה יעקב מגלה, שתי בנותיהם של שרה ויעקב: מלכה־חנה (1943-1933) וטובה־תמר (1943-1940), ואחותה הצעירה של חייקה, מניה (1944-1919). לא ברור מהי הכוונה במספר 12. ייתכן שמדובר בשארים נוספים שהתגוררו בבית קודם לכן, או בשלושת אחיה של חייקה שנפטרו לפני המלחמה.
7. עברית במקור. תעתיק לועזי.
8. עברית במקור. תעתיק לועזי.
9. עברית במקור. תעתיק לועזי.
10. באותה עת קיוותה חייקה כי אחותה הצעירה, מניה, ששולחה למחנה עבודת כפייה, עדיין בחיים. מניה נהרגה במחנה בתאונה, כנראה בשנת 1944.
11. דוד קוזלובסקי (1943-1916): חברה ובעלה של חייקה. ראו להלן, מחברת B, עמ' 31-12.
12. כפי שהיה ידוע לה באותה עת, כל חבריה של חייקה לשכבת הבוגרים וההנהגה בבנדין ובוורשה נספו. ראו להלן, מחברת A.
13. אירקה פסחזון (1943-1922): חברת שכבת הבוגרים בקן בנדין. נספתה בגירוש יוני 1943. ראו להלן מחברת A, עמ' 21, מחברת IV, עמ' 104, מחברת E, עמ' 7-6.
14. גרגורי גרשוני: מהפכן יהודי, מפקד הזרוע הצבאית של הסוציאל־רבולוציונרים. הכוונה לספרו של גרשוני (ובשמו היידי: גריגאָרי גערשוני), מיין ענטרינונג פון קאטארגא, נויארק: סאציאליסטען רעוואלוציאנערען אין אמעריקא, 1907.
15. עברית במקור.
16. עברית במקור.
17. עברית במקור.
18. עברית במקור.

אליכם אני כותבת: היומנים המקוריים, בנדין 1943
מאת: חייקה קלינגר
עורך: אביהו רונן
תרגמו מפולנית: צבי ארד ואלכסנדר נצר
הוצאת יד ושם
* * * * *
201 עמודים, 80 ש"ח
תאריך:  29/03/2017   |   עודכן:  29/03/2017
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
 
תגיות מי ומי בפרשה
 צבי ארד
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
ציפי לוין
הספר "חששנו פן נתפוגג: יומן מטרנסניסטריה, זיכרונות מן הצבא הבריטי" - בקיץ 1941 גורשו כל יהודי בֵּסָרַבּיה וצפון בוקובינה למחנות מעבר ומשם בלא סדר ותכנון גורשו בשיירות רגליות אל לבו של חבל טרנסניסטריה
ציפי לוין
כל פעם חשבנו: "גרוע מזה לא יכול להיות", ואז זה נעשה בכל זאת גרוע יותר    לטעמם של הגרמנים מעולם לא היו מספיק גוויות    איך זה היה יכול לקרות? איך בני אדם יכלו לרדת למדרגת שפלות כזאת, הרי הם בני עם שעד לפני זמן לא רב לא היה חסר תרבות?
ציפי לוין
והאמינו לי: אף-על-פי שהסבל הגופני היה רב ורבים נכנעו לו, הסבל הנפשי היה נורא ממנו    כשאני נזכר עתה במה שאירע, גם אני איני רוצה להאמין בכך, איני רוצה    איני רוצה להיזכר בזוועות שבהן איבדתי את אבי ואת אִמי בהמתיני בעצמי למוות שממנו נמלטתי רק בדרך נס
ציפי לוין
אבא הסתתר בעליית הגג בזמן שהנאצים פשטו על הבית, ולא נתפס    אחר כך, כשהיינו שוב כולנו יחד, החליטו אבא ואימא שנברח מאמסטרדם, העיר שגרנו בה
צביה גולן
לעתים ריח הרפת והלול עולה באפו, חזק וחריף, אבל נסים אוהב את ריח הטבע, ככה, כמו שהוא
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il