"הדוקטור היווני מירושלים"

פרק 1 1966 בקומה זקופה ובמבט ממוקד קדימה, פסע לו אדון ברחוב עמק רפאים בירושלים. הוא נראה מנוכר ומנותק מסביבתו. האיש היה לבוש חליפה מחויטת ומגוהצת למשעי, מקטורנו ומכנסיו היו מבד גברדין שחור עז, שזור בפסים דקיקים ובהירים. מכיס המקטורן הציצה ממחטה בוהקת בלובנה, וכפות ידיו עטויות היו בכפפות לבנות. צווארון חולצתו הצחורה והמפוספסת באפור דק השוותה לו ארשת רצינית ומכובדת. צעדיו היו מדודים וקצב הליכתו קבוע. לבושו היוצא דופן ואופן הליכתו משכו את תשומת לבה של רחלי בת ה-17. זה זמן רב שהיא מהרהרת בו, בלבושו החריג ובמבע פניו המהורהר, כמי שכל בעיות העולם על כתפיו. פניו חרושות בקמטי הבעה עמוקים, ושערו הנופל על צווארו כסוף ומבריק, משוח בשמן, מסורק אל מעבר לאוזניו וחושף מצח רחב. הוא הזכיר לה בלבושו את אביה, כפי שנראה בתמונות מיום חתונתו. האיש אחז בידו דרך קבע מטרייה והניע אותה קדימה ואחורה בקצב הליכתו. כל שני צעדים שינה האיש את כיוון המטרייה, כמו רקד ואלס, בקצב של שניים ואחד, שניים ואחד. כף ידו העטויה בכפפה נעה על צירה והניעה את המטרייה כשרביט מנצחים. רחלי התקשתה לתהות על קנקנו של אותו אדון, בעל ההבעה הקפואה, שנראה מרוכז כל כולו בקצב הליכתו המדודה. הוא לא הפנה מבטו לצדדים, כאילו הסובב אותו אינו מעניינו. מי הוא? היא ראתה אותו מדי פעם בפעם בדרכה הביתה בעבר, כשלמדה בבית ספר "הכרמלי." תמיד אחז במטרייה, בחורף ובקיץ, תמיד עטה כפפות צחורות, בכל עונה בשנה. לפעמים התהלך בגלימה שחורה וחבש מגבעת שחורה בעלת שוליים אחידים, מקופלים מעט בצדדים, כפי שדמיינה את צִלם של האצילים האירופים המהלכים בפארקים הרחבים והוגים בצפונות החיים. באותו יום, לאחר שתהתה על אודותיו אין-ספור פעמים כבר שנים קודם לכן, החליטה רחלי שהגיע הזמן לפענח את התעלומה. היא החלה לדלוק אחריו. אותו יום היה חמים ומעט אביך והשמש הציצה פה ושם מבעד האובך. היה לה פנאי להליכה רגועה. היא עמדה בשולי המדרכה והמתינה שיחלוף על פניה, ומשהתרחק ממקום עמידתה, במרחק של כשלושה מטרים, החלה לפסוע בעקבותיו. האיש הלך בקצב אחיד. רחלי התקשתה להתאים עצמה לקצב הליכתו משום שנהגה ללכת במהירות ובצעדים רחבים, אך הפעם התאמצה לשמור על מרווח קבוע בינה לבין האיש. עיניה לא משו משערו הכסוף ומגופו החסון. מדי פעם בפעם חלפו על פניו אנשים, אבל הוא לא נשא עיניו אליהם, כאילו היה לבדו ברחוב. היו שסובבו ראשיהם כלפיו, אחרים הביטו בו ותהו, היו מי שלחשו לבן שיחם, עיוותו פניהם והצמידו את אצבעותיהם לרקה וסובבו אותן כמו מברג, מרמזים על עוד משוגע ירושלמי, אחרים התעלמו ממנו, אולי משום שרגילים היו לראותו בנוף המושבה היוונית. רחלי לא הסירה עיניה מהאיש, חוששת לאבדו. קרני השמש נגעו לרגע בשערו המוכסף והמבריק שהחזיר ברק ושיווה לו מעין הילה. דווקא מדאם קוסה, כך כונתה האישה בפי ילדי השכונה שלעגו לה בשל גבותיה העבות השחורות ושערה הלבן האסוף לפקעת עטופה ברשת שחורה, דווקא היא, שנחשבה בעיני הבריות אישה זעפנית וצעקנית, בייחוד כאשר ילדים קטפו מפירות עץ השסק שבחצרה, דווקא היא פנתה אליו בחביבות ובקול רם "יָא סוּ קִרְיֶא אֶפְקְלִידֶס." הוא הניע את ראשו וענה לה בנימוס, בקול רדיופוני "יָא סוּ קִירִיָא קוסה," כשהוא ממשיך בדרכו. בעודה עוקבת אחר תנועות המטרייה, שנעו בדמיונה בקצב הוואלס, שמעה רחלי את קולו ונזכרה בקולו העמוק של שמשון בר נוי והחלה לפזם לעצמה את שירו "מי מכיר את האיש שבקיר..." גברת קוסה הייתה אישה מוזרה, השמועה אמרה שהיא נוצרייה. כנראה שמוזר ומוזרה נמשכים זה לזה, חשבה בלבה. רחלי קלטה שפה לא מוכרת, ניסתה לשחזר ולחזור על השם ששמעה מהמשפט שהבינה כברכת שלום, "פְקִידֶס,"... "קִידֶס," היא לא ממש הצליחה לשחזר. מבטה שב מיד אל האדון והיא המשיכה ללכת בעקבותיו בנחישות. לאחר כברת דרך האט האיש את קצב הליכתו עד שעצר. מבטו היה נעוץ אל העבר השני של הכביש לכיוון שער ירוק, גדול ונעול. לא מכבר נודע לה שהמקום שאליו לטש האיש את עיניו הוא בית עלמין של נוצרים, החבוי מאחורי חומת אבן גבוהה ועצי ברוש תמירים משרטטים קו אופקי כהה ומעורר אימה. רחלי אף היא האטה את קצב הליכתה. מה יש לו שם? מדוע הביט למקום הזה, ששערו נעול תמיד? הרי היא עוברת בדרך זו בכל יום ומעולם לא ראתה את השער פתוח וגם מעולם לא ראתה לוויה. משראתה שנעצר, נצמדה לחלון ראווה קטן, הסירה את הגומי שאסף את שערה הזהוב והוא השתחרר בשובבות וכיסה חלק מפניה. אחרי רגע קט הציצה מבעד לשערה הפזור וראתה שהאיש ממשיך ללכת באותו קצב ובאותן תנועות יד והנפת המטרייה. כשהגיע לצומת הרחובות עמק רפאים ורחל אמנו, פנה ימינה לרחוב רחל אמנו ומיד חצה את הכביש לצדו השני של הרחוב. היא החישה צעדיה כדי לשמור אִתו על קשר עין וראתה אותו עומד מול הבית הראשון הגובל עם רחוב יהושע בן נון. הוא טיפס במדרגות שהובילו למבואה, שלף מהחזייה שמתחת למקטורנו מפתח, פתח את תיבת הדואר הכחולה הקבועה בקיר והוציא מכתבים. בלי לעיין בדברי הדואר פתח את דלת הבית, נכנס וסגר אותה אחריו. הוא כנראה גר שם, אמרה רחלי לעצמה. היא הביטה בבית וחשבה שמעולם לא נתנה דעתה עליו אף שחלפה על פניו פעמים רבות. הוא נראה לה מבודד בתוך המושבה היוונית. רחלי עמדה זמן מה וסקרה את המבנה המוקף גדר אבן, שאליו מחובר סורג מברזל צבוע לבן ואת שער הכניסה המוביל למבואה. כשהייתה בטוחה שהאדון לא יצא בדקות הקרובות מהבית חצתה את הכביש. כשני מטרים מהשער הובילו שלוש מדרגות למבואה קטנה שמרכזה מרוצפת אריחים אדמדמים וממוסגרת בפרחים אדומים ובעלים ירוקים כמו שטיחון. רחלי בחנה את דלת הכניסה לבית, ליטפה בעיניה את צבעה הלבן-מבריק והמעוטר במלבנים. ליד צוהר קטן במרכז היה תלוי שלט עץ, שעליו פס מתכתי רקוע באותיות לועזיות. היא התאמצה לקרוא את הכתוב - "Efklides" "אפקלידס, אפקלידס, אפקלידס," שיננה את השם בקול רם. מעל הדלת זיהתה את האות "s" שקועה באבן, מה משמעותה? על-פי השלט הבינה, שהבית שייך למשפחה אחת בלבד, אפקלידס. היא הביטה סביבה, נזהרת שלא למשוך תשומת לב והמשיכה לסקור את הבית. היא הקיפה את הבית שחלש על רחובות רחל אמנו, יהושע בן נון ומישאל. לא ניתן היה לראות את הבית בשל הצמחייה הסבוכה שהסתירה את החצר. היא שאפה את ניחוחם המשכר של הוורדים ולא היה לה ספק שאלו הפרחים השולטים בחצר החבויה. ניסתה למצוא חריץ ולו הקטן ביותר כדי לראות מה מסתתר שם. עמדה על קצות אצבעותיה ותחבה ראשה בסבך הצמחייה סמוך לגדר, אך לשווא. היא נשרטה בידה מהזרדים הקוצניים של הבוגונביליה הסגולה שנשפכה לרחוב, הספיגה בלשונה את טיפות הדם הזעירות שנקוו באמת ידה והמשיכה לנסות, אך לא הצליחה לראות דבר. מבעד לסורגי חזית הבית ראתה שני חלונות מוגפים בתריסים ירוקים. מה קורה שם בתוך הבית? מי גר שם? אישה בשער שיבה? ילדים? נכדים? מרגע לרגע הלכה וגברה סקרנותה. היא המתינה שם דקות אחדות בציפייה למענה לשאלותיה, לקצה חוט שיספק את סקרנותה, אך לשווא.