הכרה הכרה הינה הידוע — כשהידוע הוא זה אשר התנסו בו. עם זאת אנחנו מנסים לדעת את הבלתי-ידוע. אבל מובן שהידוע אינו יכול לדעת את הבלתי ידוע; הוא יכול לדעת רק את שהתנסה בו, שלימדו אותו, שאסף. האם ההכרה יכולה לראות את האמת של אי-היכולת שלה לדעת את הבלתי-ידוע?
ודאי שאם אני רואה מאוד בבירור שההכרה שלי לא יכולה לדעת את הבלתי-ידוע, יש שקט מוחלט. אם אני מרגיש שאני יכול ללכוד את הבלתי-ידוע באמצעות היכולות של הידוע, אני מקים הרבה רעש; אני מדבר, אני פוסל, אני בוחר, אני מנסה למצוא לכך דרך. אבל אם ההכרה מכירה באי היכולת המוחלטת שלה לדעת את הבלתי-ידוע, אם היא תופסת שהיא לא יכולה לצעוד צעד אחד לעבר הבלתי-ידוע, אז מה קורה? אז ההכרה הופכת לשקטה לגמרי. היא לא במצוקה; היא לא מחפשת יותר דבר.
התנועה של חיפוש יכולה להיות רק מהידוע לידוע, וכל שההכרה יכולה לעשות הוא להיות מודעת לכך שתנועה זו לעולם לא תגלה את הבלתי-ידוע. כל תנועה מצד הידוע היא עדיין בתחום הידוע. זה הדבר היחיד אותו עליי לתפוס; זהו הדבר היחיד שעל ההכרה לתפוס. אז, ללא שום גירוי, בלי שום מטרה, ההכרה שקטה.
האם לא הבחנתם שאהבה היא שקט? זה יכול להיות בזמן החזקת ידו של אחר, הסתכלות אוהבת בילד, או ספיגת יופיו של ערבוהם: לאהבה אין עבר או עתיד, וכך הדבר עם המצב המיוחד הזה של שקט. וללא שקט זה, שהוא ריקות מוחלטת, אין יצירה. אתם יכולים להיות מאוד פיקחים, אבל במקום בו אין יצירה, יש הרס, ניוון, והשכל מתיבש.
כשההכרה ריקה, שקטה, כשהיא במצב של שלילה מוחלטת — שאיננה ריקנות, לא ההפך של היות חיובי, אלא מצב שונה לחלוטין שבו חדלה כל מחשבה — רק אז אפשר שזה שהוא ללא שם יתהווה.
האם לחיים יש מובן?
אולי כדאי להקדיש מעט זמן בניסיון לגלות אם לחיים יש איזשהו מובן בכלל. לא החיים שאדם מנהל, מאחר שלקיום המודרני יש מעט מאוד משמעות. האדם נותן משמעות אינטלקטואלית לחיים, משמעות תיאורטית, אינטלקטואלית, תיאולוגית או (אם מותר להשתמש במילה) מיסטית; האדם מנסה לחפש משמעות עמוקה —
כמו שמספר כותבים עשו תוך כדי קיום חסר תקווה זה — ממציא סיבה חיונית, עמוקה, אינטלקטואלית. ונראה לי שזה יהיה מאוד כדאי אם נוכל לברר בעצמנו, לא באופן רגשי או אינטלקטואלי, אלא ממש, למעשה, אם יש בחיים דבר שהוא באמת קדוש. לא המצאותיה של המחשבה, שנתנו תחושה של קדושה לחיים, אלא באמת האם יש דבר כזה, היות שהאדם מבחין גם באופן היסטורי וגם ממש בחיפוש זה, בחיים שהאדם מנהל — העסקים, התחרותיות, היאוש, הבדידות, החרדה, עם ההרס של מלחמה ושנאה — שלחיים כמכלול של כל זה יש מעט מאוד משמעות. אנחנו יכולים לחיות שבעים שנה, מבלים ארבעים או חמישים שנה במשרד, עם השגרה, השעמום, והבדידות של חיים אלו. יש לזה מעט מאוד משמעות. בהביננו זאת, גם במזרח וגם כאן, אנחנו נותנים משמעות ומובן לסמל, לרעיון, לַאל — דברים שהם בבירור המצאות של המחשבה. הם אמרו במזרח שהחיים הם אחד: אל תהרוג; אלוהים קיים בכל אדם; אל תשמיד. אבל ברגע הבא הם משמידים זה את זה, באופן פיסי, באופן מילולי, או בעסקים, וכך לרעיון הזה שהחיים הם אחד, קדושת החיים, יש מעט מאוד משמעות.
גם במערב, כשאדם מבין מהם החיים למעשה — האלימות, התוקפנות, התחרות האכזרית של חיי היום יום — הוא נותן משמעות לסמל. הסמלים האלו, עליהם מבוססות כל הדתות, נחשבים למאד קדושים. כלומר, התיאולוגים, הכמרים, הקדושים שחוו את ההתנסויות המשונות שלהם, נתנו משמעויות לחיים ואנחנו נצמדים למשמעויות האלו מתוך היאוש שלנו, מתוך הבדידות שלנו, מתוך השגרה היומית שלנו, לה יש כל-כך מעט משמעות. ואם היינו יכולים להניח הצידה את כל הסמלים, כל הדימויים, הרעיונות, והאמונות שבנינו משך כל המאות ולהם הענקנו ניחוח של קדושה, אם יכולנו ממש להפסיק את ההתניות שלנו בנוגע לכל ההמצאות החיצוניות האלו, אז אולי יכולנו באמת לשאול את עצמנו אם קיים משהו אמיתי, שהוא באמת קדוש. בגלל שזהו הדבר אותו חיפש האדם בתוך כל המהומה, יאוש, אשמה, ומוות. האדם תמיד חיפש באופנים שונים את ההרגשה הזו של משהו שחייב להיות מעבר לחולף, מעבר לזרימת הזמן. הנוכל להקדיש זמן מה ולהכנס לזה ולנסות לברר לעצמנו אם יש דבר כזה? — אבל לא מה שאתם רוצים, לא אלוהים, לא רעיון, לא סמל. האם אפשר באמת להבריש את כל זה הצידה ואז לגלות?
מילים הן אמצעי תקשורת בלבד, המילה איננה הדבר. המילה, הסמל היא לא הממשות, וכשאדם נתפס למילים, אז זה הופך להיות קשה להחלץ מהסמלים, המילים, הרעיונות שלמעשה מונעים תפיסה ישירה. למרות שהאדם חייב להשתמש במילים, המילים אינן העובדה. כך שאם אנחנו יכולים גם להיות מודעים, עירניים, שהמילה אינה העובדה, אז אנחנו יכולים להכנס מאוד עמוק לשאלה זו. כלומר, האדם, מתוך בדידותו ויאושו, העניק קדושה לרעיון, לדימוי, לצלם שנעשה ביד או במחשבה. הדימוי הפך לחשוב ביותר עבור הנוצרי, ההינדי, הבודהיסט, וכו׳, והם השקיעו את תחושת הקדושה בדימוי זה. האם אנחנו יכולים להבריש זאת הצידה — לא באופן מילולי, לא בתאוריה, אלא ממש לדחוף זאת הצידה — לראות לחלוטין את ההבלות של פעילות מעין זו? אז אנחנו יכולים להתחיל לשאול. אבל אין מי שיענה, היות שכל שאלה יסודית שאנחנו שואלים את עצמנו לא יכולה להענות כלל על-ידי אף אחד ופחות מכל על ידינו. אבל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא לשאול את השאלה ולהניח לשאלה להתבשל — להניח לשאלה לזוז. וצריך שתהיה היכולת לעקוב אחרי השאלה בצמידות. זהו שאנחנו שואלים: האם יש, מעבר לסמל, למילה, משהו אמיתי, משהו לגמרי קדוש כשלעצמו.
