"המג"ד עמנואל לאן אתה נוסע?"
עדות לאי-מוכנות הצבא להתקפות אב"כ נותן סגן הרמטכ"ל ישראל טל בוועדת אגרנט ב-1974: "גם בצבא לא הייתה כוננות אב"כ רצינית. אני מתכוון לזה שמדי פעם בפעם נתנו ציוד לצבא, נתנו מסכות, קנינו ציוד, אבל האמת שלא אימנו את הצבא בזה ברצינות, אם כי יכולים להציג ספרות הדרכה ויכולים להציג תוכניות הדרכה וכו'. אבל אני באופן אישי לא קורא לזה הדרכה רצינית, כי להכין את הצבא באופן רציני, מבחינת האימון, זה אומר בעצם כל יום לעסוק בזה וכל יום להתאמן בזה. לכן אני לא יכול להגיד שנושא האב"כ נכלל בין הנושאים שזכו לעדיפות גם בשנים האחרונות. זו לא דרגה כזאת שהצבא יכול להיחשב לצבא מוכן להגנה פסיבית באב"כ".
בפגישת מפקדי מעוזי הנח"ל עם ראש מה"ד האלוף
מנחם מרון בתאריך 1.7.75, מספר רפי: "היו שני פגזים, אחד בצבע חרדל ואחד בצבע אפור. מסכות האב"כ היו נעולות, ואיש לא דאג שיהיו מפתחות לארון הזה. כל הזמן דיווחנו 'לא הגיעו מפתחות'. הרוח למזלנו הייתה צפון-דרום וכל העשן בכלל לא עבר למעוז. הייתה רוח די חזקה, שלקחה את העשן לכיוון דרום ובזה נגמר הסיפור. אני מיד הוריתי על כוננות אב"כ, ורק אז התחלתי להתארגן והייתה בהלה די רצינית במעוז ברגעים אלה. פרצנו את הארונות ושמנו מהר את המסכות".
המחקר המצרי שפורסם בספר מלחמת רמדאן מתאר בגאווה את פעילות חוליות הנ"ט המצריות: "עד אור אחרון ליום 6 באוקטובר הושמדו כל הטנקים של האויב שהיו ממוקמים בקרבת התעלה או בעומק הקרוב. טילי הנ"ט היו אחת ההפתעות הגדולות שהכין החת"ם המצרי למחיצת השריון של האויב. אבל הטילים לא היו ההפתעה היחידה אלא גם האנשים שטיפלו בהם ביעילות, אימונם המשובח, המוראל הגבוה שלהם והחלטתם הנחושה, כל אלו היו חזקים מכל הפתעה ... הדבר הנהדר ביותר היה לראות איך חיילי חי"ר עמדו בפני מיטב השריון המודרני. האדם התגבר על הטנק" (מלחמת רמדאן, חצב, מאי 1974).
"תגיד להם ששוחטים אותנו!"
בפגישת מפקדי מעוזי הנח"ל עם ראש מה"ד האלוף מנחם מרון בתאריך 1.7.75 מספר רפי: "כשביקשתי אש על מוצבינו לקח קצת זמן עד שתפסנו את הסוללה הזאת, שהייתה מועסקת על-ידי מעוזים אחרים. מייד כיוונו את האש על המעוז, והורידו אש יעילה מאוד על המעוז. זה היה פעם ראשונה שיש לנו את התותחים. בהתחלת המלחמה לא היה לנו כמעט שום קשר עם סוללת התותחים. ניסיתי ליצור עמם קשר כדי לדווח על מקורות הירי שלהם, ולא קיבלתי שום סיוע. יותר מאוחר, התחלנו לעבוד עם הארטילריה. שמתי לב שהם לא פוגעים — או שהם טעו בכלל בכיוונים, או שהם פשוט לא יודעים לירות. דבר יותר גרוע, שהייתה רק סוללה אחת לסיוע למעוז, וזה לא היה כוח אש. המצרים ירו כמויות עצומות של אש ופגזים, ואנחנו פגז, ואתה בקושי רואה את הפגיעות שלנו". כך מספר גם סגן יוסף זוטא, קצין השיתוף הארטילרי בגדוד 52, שטיווח במהלך המלחמה את אזור המעוז: "לא היו לי כלים, במקום לרכז את האש פיזרתי אותה". (ראיון שהתקיים בתאריך 24.9.2013 בכנס לוחמי גדוד 52 ביד השריון, לטרון, לרגל מלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים).
רפי מוסיף ומספר: "היינו בקשר עם מפקד האוגדה והוא נתן לנו הוראות מה לעשות. כל פעם רצינו לדעת מה קורה עם הכוחות שלנו. מנדלר גם הבטיח שתוך חצי שעה-שעה הם יגיעו למעוז ויחלצו אותנו. אני לא יודע אם האמנתי לו, אך הייתי בתקווה שהם יגיעו. מיד הוצאנו את כוח החיילים החוצה אל כל העמדות, ואיישנו אותן מחדש. איך שראו המצרים אותנו היה אותו סיפור, הטנקים התקרבו והתחילו לירות לכל הכיוונים, המצרים הצליחו לעלות לאותה העמדה לפני שהחיילים שלנו הצליחו לעשות משהו, ועוד פעם נכנסו למעוז, ואז היה די מאוחר, וכשביקשנו את הסיוע אני זוכר שאמרו לי שלא רק אני במצב קשה, אלא גם 'הכפר' ו'המזח', ושאני לא אטריד אותם. בסוף קיבלנו את התותחים, אך משום מה הם פספסו, וגם המצרים המשיכו להתקדם עד שהגיעו לפתחי הבונקר".
