X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  ספרים
בספרו, כמו בחייו, ניתח רובין את מעשיו, סיפר בצניעות על הצלחות (כמו הקרב של גדוד הצנחנים 202 בפיקודו בוואדי מבעוק במלחמת יום הכיפורים), והודה בטעויותיו ובכישלונותיו
▪  ▪  ▪
רובין. כמו בחייו[צילום: משה שי/פלאש 90]

אלוף דורון רובין היה מפקד מזן אחר, זן נדיר מאוד בצבאנו. כיוון שכך, דאג אהוד ברק להרחיקו מהצבא. נוכחותו במטכ"ל סתרה את התרבות, שהנהיג ברק.
רובין הלך לעולמו בטרם עת בחודש ינואר, בהיותו בן 73, והותיר אחריו את הספר, המונח לפנינו. בספרו מרצה רובין את תמונת עולמו, והיא ברורה כבדולח - יושרה ומקצועיות. אינו נכנס לפלפולים של היסטוריונים ושל מדעני מדינה, אלא נסמך על ניסיונו הקרבי העשיר, בצנחנים ובשריון, ועליו הוא מבסס את טיעוניו.
התפכחות
בספרו, כמו בחייו, ניתח רובין את מעשיו, סיפר בצניעות על הצלחות (כמו הקרב של גדוד הצנחנים 202 בפיקודו בוואדי מבעוק במלחמת יום הכיפורים), והודה בטעויותיו ובכישלונותיו. זאת כשבצבאנו הוטבעה, בעיקר, מאז ימי ועדת אגרנט, תרבות של "ראש קטן" ושל אי-לקיחת אחריות. רובין לקח את האחריות לכישלון מבצע 'כחול-וחום' בנועימה שבלבנון (שמונה בדצמבר 1988)1; וגם הודה, שכמח"ט שריון 500 הסתבך בלבנון במבצע אישי מיותר לחילוץ קצינים נעדרים (ראו להלן). "28 שנים נמשך שירותי הצבאי, והיה לחוויה המכוננת של חיי. במסגרתו, לאורך ימים ולילות של אימונים ולחימה, עוצבה וגובשה אישיותי והתקבעו דעותיי", הצהיר (עמ׳ 11).
רובין מעיד, כי במלחמת יום הכיפורים "נזרעו בי זרעי התובנות הראשונים ... בדיונות של סיני ... התפתחתי והתנערתי מדור מפקדים שאכזבוני קשות, מדור הפיקוד הבכיר שהותיר אותנו לנפשנו. זה הדור שמלחמת ששת הימים עיצבה את דרכו" (עמ' 12).
כמה שנים אחר שאהוד ברק הפרישוֹ מצה"ל, החל רובין לכתוב את ספרו, וייעדו להכשרת מפקדים "כיצד עליהם להיערך לקראת קרב" (עמ׳ 15). והוסיף: "קיים קשר הדוק בין מודלים תיאורטיים שפיתחתי במהלך השנים ובין מה שהתרחש במציאות. זהו קשר הדם [ההדגשה שלי - אב"ץ] שבין התיאוריה לבין הפרקטיקה ..." (עמ׳ 15). דברים קשים בצבא, שבז לתיאוריות ולפילוסופים, הנקראים בו בגנאי, חוכמולוגים ופאלספים.
המלחמה, סבור רובין, היא המבחן העליון - חזות הכל (עמ׳ 16).
מצטיין
רובין בלט לא רק בגובהו ובהופעתו. כטירון בצנחנים עשה מסלול, וסיים קורס קצינים כחניך מצטיין פלוגתי. כבר אז הוכיח את עקשנותו, והראה את דרכו הייחודית. רפול, מפקד חטיבת הצנחנים 35, לחץ עליו לחזור לתפקיד מ"מ בצנחנים, ולהתחייב לשירות קבע של שלוש שנים. הסג"ם הצעיר רובין סירב להתחייב "בטרם אדע, וידעו האחרים, מהן יכולותיי". רפול דחה אותו, ורובין נשאר להדריך בבית-הספר לקצינים (בה"ד 1). אחר כך הגיע לחטיבת הצנחנים 35, והיה מ"פ במלחמת ששת הימים.
רובין אינו המפקד הראשון והיחיד, שקובע, כי "נילחם - בדיוק ולא יותר מכפי שאנחנו מתאמנים. את תוצאות הקרב שננהל נוכל לראות כבר באימון שנערוך"2. לדבריו, "אימון שמתנהל על-פי התכנון, תרגיל שזורם והמטרות מושגות בו, זהו אימון שאי-אפשר ללמוד ממנו דבר. לקחים אינם יכולים להיות מופקים מאימון או מתרגיל, שמתנהל בדיוק כפי שתוכנן, והטעם לכך פשוט: המלחמה אינה מתנהלת לפי תוכנית. מלחמה היא ממלכת אי-הוודאות, וכל כולה בסיס לשינוי, לבחינה, לטעייה ולתהייה. דווקא האימון הוא הזמן והמקום להיכשל ולבחון, לנסות ולהעז, כך שמטרת האימון היא להביא כל מצב לקצהו, עד לנקודת הקיצון, עד גבול המותר וההגיוני" (עמ׳ 18-17). לכן, הקדיש את ספרו ל"שלושה דיונים, שמהווים שלם שגדול מסך חלקיו: סוגיות בניהול הקרב הנכון, סוגיות באימון הנכון וכאמור, לא פחות מכך, התפר והשילוב ביניהם" (עמ׳ 18).
כמ"פ ד׳ בגדוד הצנחנים 890 במרדפים במלחמת ההתשה (1968), סחט את חייליו עד תום. "לא אצלי. לא חוזרים ממארב כדי להירדם בנ"נ [קומנדקר]. התקלתי אותם בדרך, וכפיתי עליהם תרגילי אש כי רציתי לחדד אצלם את ההבנה, את מציאות הלחימה: גם בשגרה עליהם להיות דרוכים ומקצועיים ... כאן פודים חייליי את דמי האימונים מוכווני התכלית ... בדרך חזרה בנ"נ אף אחד כבר לא יירדם כי הרע מכל עלול להתרחש שוב כל רגע. אולי לפתע יוקפצו שוב למרדף או לתרגול, ויידרשו להסתער ולפגוע ... הכל חלק מתנועה רצופה וחלקה אחת ...
"לתפיסתי גם בתעסוקה מבצעית מתאמנים. כל הזמן מתאמנים ובאימון שוב מתאמנים, והמטרה אחת - דריכות מבצעית ומקצועיות. הכנה ומוכנות ... אנחנו לא נופתע, אותנו לא יתפסו חסרי מענה" (עמ׳ 20-19).
כפועל יוצא מגישתו, נדרש רובין ליותר, ולא נח על זרי הדפנה. "דחפתי את עצמי, חיפשתי ללא הרף דרכים, המצאתי שיטות ותרגילים כדי להכין את חייליי לקשה מכל, לבלתי-צפוי, לבלתי אפשרי. הייתי שם לבד. איש לא משך אותי קדימה, איש לא העמיד בפניי אתגרים" (עמ׳ 21). וזו הייתה דרכו גם כמג"ד, כמח"ט וכמפקד בית-הספר לקצינים.
ספרו של רובין קשה לעיכול בעיקר משום שזו אינה דרכו של צה"ל. גם ססמתו הבלתי נשכחת בקרב בוואדי מבעוק - "אנחנו משפרים עמדות רק לכיוון אחד: מערבה!" - אינה מאפיינת את צבאנו בחמשת העשורים האחרונים. הוא קובע, בצדק, "הכול, אבל הכל - קם ונופל על הראש - על המפקד. מפקד בונה - ומפקד נכשל.
"לפיכך, אם השכיל המפקד לפתח שפה מקצועית ביחידתו, אם היכולות פותחו, יהיה אפשר להוציא את המיטב מכל יחידה גם ללא המפקד. כלומר, אם קיימת שפה מקצועית אחידה - הכל יתקתק כהלכה גם בלעדי המפקד... [ההדגשה במקור]"; והוסיף הערה חשובה מניסיונו - "מפקד טוב יידע לעשות את העבודה גם כשאינו מכיר את היחידה", כפי שקרה לו בפקדו על חטיבת השריון 500 בשל"ג (עמ׳ 25).
חלק גדול מזמנו הקדיש לאימון מפקדים, שמובילים את חייליהם בשדה הקרב. "המפקדים הם המצוּוים לוודא שהמשימות שהוטלו על חייליהם תהיינה ברורות3, ותבוצענה במלואן, עד חזרת החיילים הביתה בשלום. על המפקדים מוטלת אחריות שאין כבדה ממנה. "נדרשים מהם מוסר, יושר, לויאליות, פתיחות, סקרנות, איכותיות, דוגמה אישית - כלפי חייליהם ופקודיהם, והם צריכים להוות עמוד שדרה מול הממונים עליהם. עליהם להיות ראויים לאמונם של ההולכים אחריהם. עליהם להיות גאים בחייליהם, לאהוב אותם כאילו היו בניהם, להאמין בהם לשמור עליהם, לדאוג להם. עליהם לזכור כי חיי אדם מופקדים בידיהם [ההדגשה במקור]" (עמ׳ 25). ועוד - "אני מאמין במפקדים. ובאמצעותם אני מתקשר עם החיילים. לכן, אני משקיע בהם, מנחיל להם את התפיסות שלי, כי למפקדים טובים יש חיילים טובים. כי מפקדים מנצחים במלחמות" (עמ׳ 32).
כאמור, שדה הקרב הוא "ליילה אפל וחשוך", ממלכת אי-הוודאות. "ואין תוכנית שיכולה להכיל את הבלתי-צפוי ... [התוכנית] תשתבש. אחרי שהגבת לשיבושים, תוכל לשוב לתוכנית, רק כדי לסטות ממנה פעם נוספת כדי להגיב לשיבושים נוספים". לכן, חשיבות מכרעת לכוח עתודה, שנועד לטפל בבלתי-צפוי (עמ׳ 31).
כשהיה מג"ד הצנחנים 202, ערב מלחמת יום הכיפורים, אימן את שלושה-עשר המ"מים בגדודו, כדי שיוכלו לממש את חזונו - גדוד 202 "צריך להיות מסוגל לעשות הכל - ולעשות זאת לבד". כלומר, כססמת הצופים, "היֶה נכון" - מוכנים לכל מצב, אי-אפשר להפתיעם, עצמאיים. "אין תירוצים, אין סיפורים". כך אמר לסגל גדוד 202 בערב ראש-השנה ה'תשל"ד - "אתם נקלעים לצרה - אתם נחלצים ממנה. יש לכם היכולות לכך. ואין לכם ברירה" (עמ׳ 33-32). הם מימשו זאת כעבור כשבועיים בקרב נגד חטיבת השריון 3 המצרית בוואדי מבעוּק (15 באוקטובר 1973): גדוד 202 בסיוע טנקים ספורים, האגד הארטילרי וחיל-האוויר בלם את החטיבה המצרית במחיר שלושה הרוגים. "גם שלושה הם יותר מדי, אבל הם לא 30 או 300 כפי שהיו בקרבות אחרים באותה המלחמה" (עמ׳ 35). רובין מבהיר, שבהרבה מקרים הלוחמים נשלחו לא-מוכנים ל"קרבות הגבורה העקובים-מדם ורוויי קרבנות". בוואדי מבעוק, לדעתו, "כל שהיה הוא פיקוד קר ושקול וניהול מסודר במצב כאוטי. כאילו אנחנו באימון".
אין פלא, שרובין משווה את הקרב בוואדי מבעוק לביצועיו של גדוד 890 בחווה הסינית4. "את המשימה הוא [גדוד 890 בפיקודו של יצחק מרדכי] לא ביצע ... לפיכך אין להפוך אותו לקרב, שבו ׳אנחנו בלמנו את האויב בגופנו, העסקנו את הדיוויזיה המצרית, ואפשרנו את הצליחה׳ ... בסופו של דבר הגדוד נשלח לפתוח צירים לא לשמש בשר תותחים. אין בקרב על החווה הסינית ולו דבר אחד שאפשר ללמוד ממנו ..." (עמ' 37). והוסיף, "אפשר רק להצדיע לחללי הקרב הזה [ולפצועים] אבל אסור למנוע או לטשטש את הצורך בניתוח ובלימוד מקצועי - כואב, אמוציונלי ולעתים אישי" (עמ' 38)5.
רובין אינו מסתפק באמירתו הקשה, ומוסיף, בצער, שיש בתולדותינו הרבה קרבות כמו החווה הסינית.
פיקוד על הכבשה השחורה
ערב של"ג עבר רובין הסבה לשריון. התעקש, כדרכו, לעשותה ביסודיות. נועד לפקד על אוגדה, אחרי שפיקד על חטיבה 35 ועל בה"ד 1, אך סירב לקבל את המינוי לפני שיצבור ניסיון בפיקוד על חטיבת שריון. שלושה ימים לפני של"ג קיבל את חטיבה 500, שהייתה פנויה, והוגדרה ככבשה השחורה של השריון (עמ' 97-95). נחוש להצליח, החליט רובין, שיוכל להרים את החטיבה, שנחשבה לכבשה השחורה של אוגדה 162. הוא עשה זאת בהחלטיות ומתוך תחושה, שיקבע את האינטראקציה עם אנשיו - גם כיוון שהחליט להימצא פיזית במקום שיאפשר לו לראות במו עיניו מה משתבש. "אחרי מיקום המפקד במקום הנכון ולאחר שזיהה את המצב מגיע השלב השלישי: הערכת מצב ומתן פתרון. כשלים טקטיים יכולים להתפתח לקטסטרופה אסטרטגית אם לא יטופלו נכון. שלושת אלה .... יקבעו את תוצאות הקרב והמלחמה" (עמ' 98-97).
הקרב הראשון של חטיבה 500 בשל"ג היה הכישלון בעין זחלתא. רובין נאלץ לגייס את כל משאביו לשכנע את פקודיו לדבוק בתוכניתו, ולבצע לחימה משולבת. "החטיבה הצליחה להתגבר על המחסום הסורי, ובבוקר חמישי [המלחמה פרצה ביום שני] כבר היינו חטיבה אחרת" (עמ' 54).
המוטו של רובין היה, "לא חוזרים על טעויות העבר". כך, דאג תמיד לליווי צמוד של חי"ר, כדי לאפשר את תנועת הטנקים, ולמנוע ירי אויב עליהם (עמ' 55).
הפסקת האש קטעה את המומנטום. בזחילות המשיך רובין בדרכו - דרבן את החי"ר, והניע את הטנקים - גם כשקיבל גדוד מילואי צנחנים אחר תחת פיקודו לכיבוש ׳המסולעת׳. למרות קשיים ופגיעות, התקפת חטיבה 500 על המסולעת הייתה, כפי שהגדירה חיים ארז, מפקד פיקוד הדרום דאז, "ממש כמו תרגיל בקורס מג"דים" (עמ' 58).
"נסחפתי"
ביום שישי אחר-הצהריים הקפיץ צרור יריות את רובין ממנוחתו. ג'יפ ישראלי, ובו שלושה קצינים, חצה את קו הפסקת-האש, ונתקל בכוח סורי. רובין וסא"ל עמי אבן, מג"ד טנקים 195, ירדו בריצה לעבר המחסום. שם חבר אבן לכוח הטנקים שהגיע, ורובין המשיך לחפש את הנעדרים. "נסחפתי", הודה (עמ' 62), ומצא את עצמו בעיבורו של מתחם סורי. אחרי שגילה את מקום שלושת קצינינו, ניסה לשוב לקווינו בזחילה, כדי לנהל חילוץ מסודר. בסיכומו של דבר, חזר רובין בשלום לחטיבתו. אחד מהקצינים הנעדרים מילט את עצמו, והותיר את שני עמיתיו לדמם למוות.
"מלכתחילה כל שהיה עליי לעשות הוא לארגן את הכוח ולנהל קרב חילוץ מסודר. ובמקום - נסחפתי לפעולת יחיד חסרת אחריות תוך ששכחתי מה תפקידי [ההדגשות שלי - אב"ץ] ומה מוטל עליי לעשות" (עמ' 65-64). הוא מגדיר את פעולותיו "טיפשיות, חסרות אחריות וחסרות תכלית ... שכחתי ... [את] תפקידי בכוח - לפקד ולהוביל חטיבה ..." (עמ' 65).
ארשה להגיד, כי איני מכיר שום מפקד בצבאנו, שהודה כך ביושר בטעותו.
התעקש
כמח"ט, הכין רובין את חטיבה 35 למבצע נחיתה - כפי שהכינהּ למבצע מוצנח - בדרכו: תכנן להם תרגיל ארוך, קשה ומסובך, שכלל נחיתה ימית במעגן מיכאל, צניחה קרבית, צליחת מכשול מים צר בנהר הירדן, תקיפת שטח בנוי בכרמיאל והגעה לרמת הגולן. בלחצו, אושר התרגיל במתווה שתכנן רובין, אך הוא סיים את תפקידו כשנה לפני של"ג, ולא ביצע את הנחיתה באוואלי. אל"ם יורם יאיר, יה יה, פיקד על החטיבה במערכה (עמ' 73-70).
בשנה שלפני של"ג עבר הסבה לשריון, כדי לפקד על אוגדה משוריינת. רובין, כדרכו, עשה זאת בדרך הקשה, והתעקש לפקד על חטיבת שריון לפני שיפקד על אוגדה. בלית ברירה, נתנו לו לפקד על חטיבה 500 הפחות יוקרתית, ובראשה יצא לשל"ג.
אחר כך פיקד על אוגדת הפלדה 162, וכדרכו הנהיג בה אימונים מסוג אחר לחלוטין - בין השאר, ירי במטרות, שהוסתרו חלקית. הסטטיסטיקה של תותחנות הטנקים באוגדתו נפלה, והוא נקרא לבירור בהשתתפות הרמטכ"ל, סגנו וקצין השריון הראשי. בבירור הציג את ביצועי השריון בשל"ג. כעבור חודש השתתפה אוגדה 162 בקרב על גבול הבקאע בלבנון, ופגעה בשמונה טנקים סוריים.
"עם רפול לא מתווכחים"
חטיבה 35 ביצעה תחת פיקודו של רובין את המבצעים 'מוביל' (18 באוגוסט 1980) ו'סיגל' (18 בדצמבר 1980) בלבנון, שהצליחו מאוד. אחר כך הייתה הפעולה בכפר ברעשית בלבנון, שנכשלה. רפול, הרמטכ"ל, משה לוי, אלוף פיקוד המרכז, בן-גל, אלוף פיקוד הצפון, ויוסי קולר, מפקד האוגדה, השתתפו בבירור בלשכת הרמטכ"ל, שבסיומו החליט הרמטכ"ל להדיח את מג"ד 50 בעקבות הכישלון "עם רפול לא מתווכחים, זה היה ידוע ... הוא הטיל מורא על סביבתו" (עמ' 89-88). למרות זאת, התעקש רובין, והצליח לשנות את החלטת רפול. "עשית היסטוריה! זאת הפעם הראשונה שהוא משנה את דעתו", אמר לו משה לוי (עמ' 92).
חוטאים לעבר ולהווה
רובין אינו חסיד של קרבות גבורה, אלא של קרבות מוצלחים. גם אינו נגד המיתוסים, שפיתחה מורשת הקרב של צה"ל [לפעמים על קרבות כושלים], אלא בעד הפקת לקחים. "לא קיימת כל זיקה בין המיתוסים ... ובין המקצוע הצבאי. למיתוס יש תפקיד חינוכי, ערכי, תודעתי. יש לו הזמן שלו, המקום שלו, והנסיבות שראוי לעסוק בהן, אבל אלו אינם מתקיימים באולמות הלימוד או במשטחי האימונים, שבהם נרכש המקצוע הצבאי. כשאנחנו מנתחים קרבות, ונשענים תוך כדי כך על מיתוסים, על שמועות על סיפורים מתגלגלים ועל סברות כרס, אנחנו חוטאים פעמיים: גם לעבר וגם לעתיד ... אם אנחנו מבקשים לנתח ... מבצע ... ולהפיק ממנו לקחים, נעשה שימוש בכלים שונים מאלה שנועדו ליצירת מיתוס. אנחנו נבחר מארגז הכלים שלנו אזמל חד, ובאמצעותו נפרק את הקרב לגורמיו, נבחן את תוכניותיו, את האופן שבו יושמו בשטח, ונישען אך ורק על העובדות ..." (עמ' 107-106).
ויש לו מסקנה נחרצת: "ביצוע מושלם של המשימה ומניעת קרבנות - הם עצם העניין: זוהי אמנות המלחמה, שיש ללמד". (עמ׳ 108). ורובין מוסיף", "אומץ לב, הקרבה וגבורה, אלה אומנם תנאים הכרחיים, אבל הם אינם מספיקים ... גדולתו של המפקד ניכרת ביכולתו לקרוא את המפה, לבצע את ההתאמות הנדרשות, ולשנות את פני המערכה.
"קרבות מוצלחים הם אלה שהיעדים שלהם הושגו במחיר שאפשר לחיות אתו ... אין טעם במאות הרוגים, שבמותם מילאו ספריות בסיפורי גבורה מסמרי שיער ומעורר השתאות" (עמ' 108). והוא מעיר, "כל לוחם וכל הורה יעדיפו ילד חי על פני מיתוס חדש" (עמ׳ 113).
ברוח זו רובין מבקר את קרבות 'אבירי-לב' לצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים (עמ׳ 108-107), את לחימת חטיבת מילואי הצנחנים בירושלים במלחמת ששת הימים (עמ׳ 113-112), את לחימת גולני בחרמון במלחמת יום הכיפורים (עמ׳ 112-111) ואת ההתעקשות על מצודת בופור בשל"ג (עמ׳ 114-112).
רובין מסכם: "... חיילים שמקריבים את נפשם אינם מנצחים בקרבות. מנצחים בהם מפקדים מיומנים שיודעים לנהל אותם. גם על זה הייתי מעניק צלשים. על קרבות נקיים שיש להם תוצאה סופית חד-משמעית, ושגבו מספר מצומצם ככל האפשר של הרוגים. אלה הקרבות שיש ללמד, להנציח ולחנך מפקדים לאורם"(עמ׳ 117).
זה מזכיר לי את דברי גנרל ג'ורג' ס' פטון, "הסוד במלחמה הוא לא למות למען מדינתך, אלא לגרום לבן-זונה מהצד השני לעשות זאת".
צל"ש במקום תחקיר
צה"ל מחלק צל"שים במקום לתחקר קרבות - קובע רובין (עמ׳ 118). לדבריו, הצבא אינו מעוניין לתחקר, כיוון ש"איש אינו אוהב לעמוד למבחן, להיות מושא לביקורת, להודות בטעויותיו ולשלם את מחירן ... הוא מעדיף לעבור לסדר היום, לעגל פינות, לטייח, למרוח ולחלק צל"שים".
מטרת התחקיר, כמו ניתוח שאחרי המוות, לבחון באופן מהימן ומדויק את ההתרחשויות, ולבדוק את התוצאות לאור התכנון. "מטרתו אינה חיסול חשבונות וניקוי אורוות" תוך מתן גיבוי למי שטעה, "[אם] לא היה מדובר ברשלנות או בחוסר אחריות". התחקיר והאימונים, בעיני רובין, "נועדו למזער סיכונים".
בצבאנו התחקירים מסווגים, גם כדי שלא יידונו "מטעמים של אגו, כבוד ויוקרה", ומפקדים כושלים מקודמים.
כמי שחוקר הרבה שנים את הצל"שים בצבאנו, איני מקבל את מסקנת רובין, שיש הלימה בין כמות הצל"שים לבין תוצאות קשות של קרב, אך מקבל את קביעתו, "קרבות כושלים, מדממים, מרובי נפגעים - אלה הקרבות שעליהם אנחנו מתרפקים ומציינים אותם לשבח". ו"לא ניתנו צל"שים. על נורמות פיקוד ועל הובלת לוחמים בקרב, על קור רוח, על תבונה, על ביצוע נקי של המשימה, על נחישות ומקצועיות" (עמ׳ 121).
יושרה
נושא אחר, שמדגיש רובין הוא יושרה. לדבריו, זו הייתה דרכו מהיותו מ"מ בגדוד 890. מתוך אותה הגישה דרש להיות מ"מ לפני שימונה למ"פ. בשנת 1971 סירב לקבל מטעמים אישיים את הפיקוד על גדוד 202, ונשלח לפקד על בית-הספר למ"כים. מאותה הגישה העז להגיד לרא"ל דוד אלעזר, אחרי מלחמת יום הכיפורים, שעליו לקחת אחריות על מה שאירע במלחמה. בעקבות זאת זומן ללשכת הרמטכ"ל לשיחה בארבע עיניים עם אלעזר. לאחר תקופה במלחמת ההתשה במובלעת, מונה לקצין אג"ם של רפול, שהיה אלוף פיקוד הצפון.
בשנת 1987 מונה רובין לראש מחלקת ההדרכה, ובתפקיד הזה חולל רפורמה במכללה לפיקוד-ולמטה, כדי שהלימודים בה תתרום להכשרת הקצין הבכיר. הרפורמה - תוכנית "ברק" - נתקלה, כצפוי, בהתנגדות רבה - גם כיוון שבמהלך הלימודים תחקרו החניכים קרבות, וממצאיהם "הקפיצו מהכסאות" קצינים בכירים. אחד התחקירים הללו עסק בקרב בסולטאן יעקוב בשל"ג. אהוד ברק, אז סגן-הרמטכ"ל, נכח בהצגתו, ו"לא הניח למצגת לזרום", כיוון ש"הקרב הזה הנו כתם בקריירה שלו, אף שלא דבק בו מסיבות שונות" (עמ׳ 137-136).
רובין פיקד על מבצע 'כחול-וחום' כמפקד המפקדה למבצעים מיוחדים, אך לא נמצא בשטח, עם הלוחמים, אלא בספינת החפ"ק בלב-ים. לכן, תלותו במפקד בשטח [אל"ם ברוך שפיגל, מח"ט גולני - אב"ץ] הייתה מוחלטת, והמבצע הסתבך. בשלב מסוים, הוחלט להפסיקו, ולפנות את הכוחות. בשטח נותרו ארבעה לוחמים, שמאמץ איתנים נעשה לחלצם בחילוץ הרואי.
רובין נטל את האחריות עליו בתחקיר אצל יצחק רבין, שר הביטחון - כשכל המעורבים במבצע שתקו - כולל אהוד ברק, סגן-הרמטכ"ל.
נטילת האחריות לכישלון מבצע 'כחול חום' עלתה, כנראה, לרובין בהמשך הקריירה שלו. ברק מונה לרמטכ"ל, והפריש את רובין מצה"ל. ביקורת רבה מותח רובין על אהוד ברק, שהדיחו. "הזחיחות, תחושת הביטול שהפגין, היוהרה, כל אלו צרובים בלבי פנימה". רובין נשלח הביתה כי היה מודל, שלא מצא חן בעיני ברק (עמ' 162-161).
קצת חבל "מרפול למדתי את המקצוע הצבאי", הוא אומר. "לא הייתה לו שום סבלנות כלפי מי שלא ביצע את משימתו. "רפול היה כבד שמיעה והאמין בדרכו ... לא חיפש תמיכה ולא חיזוקים. מה שעשה, על-פי דרכו עשה ובאמצעים שעמדו לרשותו" (עמ׳ 151-148).
אביגדור בן-גל, יאנוש, היה מפקד אוגדה 36 בגולן כשרובין פיקד על בה"ד 1. "הוא היה פרא אדם בתוך ציוויליזציה שקידשה את המרובעות [השריון], את ה'בוקיות' והדוגמטיות ... הסתובב לא מסופר, מרושל והתנהל בבוטות, בצרחות ... בתוך תרבות הניהול הזאת יאנוש לא היה שורד אלמלא היכולות יוצאות הדופן שלו ... היית צריך להיות יאנוש כדי לכפות את עצמך על הסביבה ההיא ... "גם הוא [יאנוש], כדוגמת רפול, לא סומן שיגיע רחוק" (עמ׳ 154-151).
מבצע 'איש דמים' (29 ביוני 1980) בלבנון יצר את הקשר ההדוק בין רובין לבין יאנוש. זה היה מבצע מסובך למדי, שחטיבה 35 התמודדה אתו, והוכיחה את יכולתה במבצע, שתוכנן בקפידה בתנאים גבוליים. "לא נטלנו סיכונים מופקרים, היינו ערוכים לתנאים הללו ... בין הטייס במסוק לבין המנחית שרר תיאום מלא, שנבנה בשעות ארוכות של אימונים ... שהביאו הכל בחשבון ..." (עמ' 81).
מעניינת שיחה, שרובין מביא בינו לבין יאנוש: "אחרי שסיימתי את תפקידי כמח"ט הצנחנים אמר לי יאנוש: יש לך כל מה שצריך, אבל בחיים לא תהיה רמטכ"ל.
"אז לא. ואתה יודע מה? הוספתי ...
"גם אתה לא!
"את זה אני יודע, אמר [יאנוש], אבל עליך קצת חבל, לא?" (עמ׳ 132).
להערכתי, סילוק רובין ויאנוש מצה"ל היו צעדים, שפגעו מאוד בצבא, בעיקר, כיוון שחיזקו את ה"ברקיות", שהנחיתה את ביצועי צה"ל ואת רמתו.
'בדרכי שלי' הוא צוואתו של רובין. מלות הסיום שלו מעידות, כי ייעדו לכך: "השירות בצבא הוא עדיין שליחות. בעסקי חיים ומוות רצוי שיעסקו הטובים, השקולים והאחראים שבינינו בלי שום קשר להשתייכותם למוקדי כוח כאלה ואחרים.
"זה מה שהייתי רוצה להנחיל לדור המפקדים הצעירים, שגדל עכשיו ויגדל בעתיד: אל תשרדו, אל תתחמנו, אל תקמבנו.
"היו ישרים, הגונים, ערכיים.
"עִמדו על שלכם, קחו אחריות, שלמו את המחיר שצריך לשלם - גם אם דפקו אתכם.
"ואל תצייצו - לכו בדרככם בקומה זקופה" (עמ' 162).

על הספר, דורון רובין, בדרכי שלי. מודיעין: כנרת, זמורה-מודן, 2018. 176 עמודים, 94 ש"ח
תאריך:  04/11/2018   |   עודכן:  04/11/2018
שתף:

מועדון הבלוגרים לקבלת רשימות אביתר בן-צדף לדוא"ל
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
בדרכו - דורון רובין
הודעות  [ 1 ] מוצגות  [ 1 ]  כתוב הודעה 
1
הברקיות,אוי ואבוי,גם בפוליטיקה ל"ת
משה מיכאל  |  6/11/18 08:30
 
תגובות בפייסבוק
רשימות קודמות
ציפי לוין
מודעות עצמית היא בעיקרה עבודת שיפור ושינוי של עצמנו    מדובר בשינויים מעשיים ביותר של הרגלי חשיבה, רגש והתנהגות שהטביעו בנו החיים, ואשר אינם משרתים אותנו לטובה
נועם אילן
האנשים בעולם האחר דומים מאוד לאנשים בעולם שלנו, אבל הם קצת שונים. גליה ואריאל - משני העולמות - לומדות להכיר ולכבד את האחר והשונה
ציפי לוין
הבחנתי מיד בקולו כי אין הוא אדם צעיר, אך לא מאוד קשיש    הוא דיבר אנגלית טובה מודגשת במבטא סיני בולט    אי-אפשר היה לטעות. עניתי לו בסיפוק מה שאכן שם משפחתי הוא לין
אביבה שורץ
עכשיו במהדורה עברית, הספר קרב מגע וסיפורו של הגורו הישראלי מברזיל, זכה להצלחה והתפרסם בשש שפות מאת: מאסטר קובי ליכטנשטיין, הוצאת אוריון
יבשם עזגד
מסע ההרפתקאות של התבונה האנושית, במאמץ לפענוח הסוד השמור ביותר של הטבע: כיצד נוצרו חיים ואיך התחיל הכל
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il