X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  ספרים
שיעור בפרספקטיבה הוא רומן חושף וסוחף על זוגיות במשבר, על רגישות יתר, על נשים אמזונות וגברים נעלמים, על אבהות, על אימהוּת ומהות ובכלל
▪  ▪  ▪

תותים
אישה צעירה יושבת במרפסת, טובלת תותים קטנים, אדומים ועסיסיים בתלולית סוכר ואוכלת אותם לאט ובהטעמה. תינוקות תות שמנמנים ועגלגלים מדממים לתוך הסוכר הלבן שהולך ומווריד. היא נוגסת בפירות הרכים באטיות זהירה, אבל בתוכה הכל מבעבע. היא לא מבינה איך זה קרה לה. כלומר, ברמה הטכנית זה מובן לה לגמרי, אבל איך זה קרה לה ברמת הקוסמוס, איך זה התאפשר, ועוד במהירות כזו. זר לא יבחין. איש לא מבין. אפילו היא לא.
מולה יושב גבר צעיר ותמיר. גם הוא לא מבין איך כל זה קרה לו. הכל היה מושלם. כל כך מושלם. "ממש מושלם! שאין דברים כאלה בכלל", כך הוא חשב. ועכשיו? נדמה שאין כלום. יש לו הכול, כל מה שתמיד רצה, ואין לו דבר.
סיכומים
הם נפגשו בקורס "מדרקונים ועד תכנון ערים בסין" בתוכנית הבינתחומית במדעי הרוח. הוא נרשם כדי להשלים נקודות לתואר השני בתכנון אורבני, וגם, יש להודות, בזכות נוכחותן המרובה של בנות בקורס, כמו בשאר הקורסים במדעי הרוח. אצלה זה היה אחד מהקורסים האקדמיים שהיוו חלק מתוכנית לימודי הצילום, אבל גם תחליף חלקי לטיול הגדול במזרח, שטרם התממש לה.
טמיר נכנס באיחור לאולם המדורג, סקר במבט זריז את היצע הסטודנטיות הפזורות לפניו וקבע את מושבו לא הרחק ממנה בשורה מעליה. לרגע אחד הצטלבו מבטיהם, והסתמן ביניהם חיוך הדדי, אך מיד היא שבה וצללה אל נבכי המחברת העבה שהייתה מונחת לפניה על השולחן. השיעור היה ארוך והוא מצא את עצמו חסר ריכוז, מציץ לעברה מדי פעם ומחשבתו נדדה משם לכאן והלאה. מדי פעם היא הרימה את ראשה כדי להביט על המרצה שעל הבמה, ובמהרה חזרה לרכון אל המחברת השמנמנה שלפניה כשהעיפרון שבידה מרקד בידה בכוריאוגרפיה תזזיתית.
השיעור הסתיים והמרצה סיכם את דבריו, והוסיף המלצה על חומר קריאה ועוד כמה פרטים טכניים על המבחן הסמסטריאלי. היא אספה את כלי הכתיבה אל תוך תיק קנווס גדול ודלתה ממנו שקית ובה קלמנטינה תפוחה ועסיסית, שלפה ממנה את הפרי והחלה במלאכת הקילוף הריחנית והדביקה, כששמעה קול מאחוריה:
"היי, סליחה!?" והרגישה נגיעה קלה בכתפה. היא הפנתה את מבטה לאחור היישר אל חיוכו הרחב המתנחמד.
"מקווה שזה בסדר לבקש... אפשר לקבל את המחברת שלך כדי להעתיק את מה שהחסרתי בתחילת השיעור? ואם זה בסדר אתך, אשמח גם להעתיק את סיכום השיעור של שבוע שעבר..." אמר והמתיק אליה עוד חיוך מהסוג שאמור להקסים בחורות ולמוסס התנגדויות. היא הפנתה אליו מבט תמה.
"סיכומי ההרצאה?" הוא הנהן. חיוך משועשע התפשט על פניה, "זה בלתי אפשרי!" ענתה.
"למה?" העז ושאל, סקרן להבין.
"ולמה בכלל אתה בטוח כל כך שיש לי סיכומים? כי אני בחורה?"
"אה, לא... מה פתאום? פשוט ראיתי שכתבת במרץ במחברת לאורך כל השיעור."
היא בהתה בו לרגע ואז פרצה בצחוק. עכשיו היה תורו להיות המום.
"טוב, לא צריך. את לא חייבת..." אמר והשפיל מבט ככלבלב מסורב ליטוף.
"אוקיי, אראה לך את הסיכומים שלי אם אתה מתעקש", אמרה ושלתה את המחברת ממעמקי התיק הגדול, הניפה אותה מעלה ובתנועה מתגרה פערה אותה מול עיניו.
"הנה הם!" הכריזה "הסיכומים שרצית!"
מול עיניו השתרעה כפולת עמודים גדושה בציורים רשומים בעיפרון. בעמוד אחד היה רישום של דמות בתנועה, שנעשה כולו בקו אחד רציף, ארוך ומתפתל. עברו כמה שניות עד שזיהה את דמות המרצה, בתנוחה שבה עמד לפני דקות אחדות על הבמה. בעמוד הצמוד היה רישום מופשט יותר עשוי המוני קווקווים קטנים, כמו גשם של פסיקים הזורמים למטה אל תחתית הדף ומתנקזים שם לתוך שלולית קטנה אפרפרה. הוא הבחין עכשיו שכריות כף ידה האוחזת במחברת מוכתמות באפור של גרפיט. אפקט ההפתעה גרם לו לאלם זמני. פתאום לא נמצאו לו מילים. דווקא לו. הרי עצירות מילולית בהחלט לא הייתה אצלו עניין שגור. מצד אחד, חש מאותגר ומלא סקרנות ומוחו חיפש בקדחתנות אחר משהו חכם ומחוכם לומר לה, ומצד שני, חש הקלה כשהבין שזו לא הדחייה שממנה הוא חושש בכל פעם שהוא פונה לבחורה שאינו מכיר, על-אף שברגיל הוא זוכה לתגובות אוהדות. בסך-הכל הוא האמין בכישורי ההקסמה שלו, עם יתרון התלתלים והעיניים הכחולות, ובכל זאת תמיד היה מבליח בו היסוס קל לפני שהחל בגישוש ראשוני.
"אז זה מה שאת עושה בזמן ההרצאות?" הוא ניסה להישמע קליל וזורם. "אפשר לראות עוד סיכומים?" חייך אליה. היא רפרפה על פני עמודים נוספים והוא גילה שהמחברת שלה מלאה ברישומים, מהם עמוסים ומסוכסכי קווים, מהם בהירים ועדינים. הוא רצה להתעכב עליהם יותר, ואולם הדפדוף החפוז שלה לא אפשר זאת ומשום מה הוא היסס לבקש. מה שבטוח, לא היה שם אפילו דף אחד עם טקסט מסודר. את סיכומי השיעור הוא לא ימצא אצלה, זה היה ברור כשמש.
"מצטערת לאכזב!" אמרה משועשעת, "אני מניחה שזה לא בדיוק מה שחיפשת", וטמנה את המחברת חזרה בתיק, והטילה עוד פלח של קלמנטינה לפיה. הוא חשב שיש לה חיוך נעים ורעננות לא מצויה, וגם, מסתבר, כשרון ציור לא מבוטל, וחיוך שמשי, ושיער חום שופע, והקווים המקווקווים עוד זרמו לנגד עיניו על הנייר... וניחוח מתוק-חמצמץ של קלמנטינה...
הוא מצא את עצמו בוהה בה בלי מילים, בלי תוכנית מבצעית. בפעם הראשונה בחייו התושייה שלו נטשה אותו כליל. אפילו הנוהל הפשוט לשאול אותה לשמה - נשמט ממוחו.
עוד הוא בוהה והיא קמה, נטלה את התיק, זרקה לו "ביי" והלכה.
מקץ כמה דקות בהייה הצליח להיזכר שעדיין לא השיג את סיכומי השיעור שחיפש, וכנראה יצטרך לקושש אותם במקום אחר. בדרך כלל זה קרה בזכות אחת הבחורות השקדניות שישבו בשורות הראשונות של האולם ורשמו כל מילה. בימים טובים במיוחד גם הרוויח מזה מספר טלפון והזדמנות לשעשוע של סוף שבוע. אבל הפעם משום מה לא פנה לאף בחורה אחרת. במקום זה הלך לשבת בקפיטריה, מהורהר ומבולבל, ספל אספרסו מונח לפניו וקלמנטינה מחייכת בראשו. פתאום עבר בו רטט, ומשב של רוח לחש לתוך לבו: ואולי דווקא מצאתי את מה שחיפשתי...
אנליטי
אחרי שפקדה לא מעט דירות רווקים, שמרביתן נראו כמאורת חורף של חמוס, הדירה של טמיר הייתה הפתעה גמורה. היא נראתה כמו בית של ממש, מואר, נקי ומאורגן. במילה אחת - מושקע. אפילו הריח היה ביתי: ניחוח קפה איכותי ולווית ריח של בישולים, בשילוב ארומה של מקלחת שאירעה לא מזמן. בית אמיתי. לא תחנת מעבר סטודנטיאלית או תפאורה שנועדה להרשים בחורות כדי להביאן למצב אופקי, אלא מעון מסודר ובעל אישיות. אומנם הריהוט היה ברובו ישן ושחוק והריפוד מהוה, וכשהתכוונה להתיישב על ספת הקטיפה הגדולה שהייתה מרכז הסלון, הוא הזדרז לישר ולהתפיח קודם את כרית המשענת שאיבדה כבר מזמן, אולי במאה הקודמת, את גזרתה המקורית.
"הריהוט פה קצת עייף", התנצל "אבל הוא שמיש לגמרי."
"זה בסדר", חייכה אליו "אני חסידת ניצול ציני ומתמשך של רהיטים."
"אה, בעיצובית מדוברת קוראים לזה 'רטרו'", אמר והחווה בידו על ספת הקטיפה המותפחת. "תכירו: אלמה - רטרוספקטיפה".
היא שקעה בין חמוקי הספה הרכים, שהיו באמת נוחים להפליא. כנראה ניסיון רב שנים עושה את שלו. ובעוד טמיר מתעסק בבחירת דיסק והנחתו בנגן, התפנתה לסקור את מרחבי החדר סביבה. על הרצפה הישנה רבץ שטיח עבה ועליו שולחן קפה קטן עם פלטת זכוכית על גבי רגל מעץ, מהסוג שהיה "מודרני" בילדותה. היא נזכרה ברגל עץ ושמה סמית וחייכה לעצמה, ולמזלה לא התחילה לרחף לתקרה כמו מרי פופינס. לאורך הקיר שמימינה נתלו בשורה גלויות קטנות שבהם נראים בניינים מעניינים ממקומות שונים
בעולם, נתונות במסגרות צהובות זהות. על הקיר שמשמאלה נפרשה כוננית מתכת גדולה גדושה בספרים בעלת מראה מצודד במיוחד, שלקח לה זמן מה לעמוד על ייחודה - מעבר להיררכיה הרגילה של סוג וגודל, היא הופתעה להבחין שהספרים מסודרים לפי צבעיהם. אדומי הכריכה מקובצים יחדיו, אחריהם ניצבים הצהובים, על מדף אחר כחולים וירוקים וכך הלאה. כרכים מתואמי גוון. סידור שהעניק לספרייה מראה הרמוני של קשת בענן.
ב"טופס הערכה של בחורים בדייט" שמקוטלג במוחה, רשמה בסעיף: עיצוב וקינון - דוז פואה!
היא הודתה שזה נראה הרבה יותר טוב מהמדפייה הקטנה ששכנה בחדרה והייתה עמוסה עד כלות, שלמרגלותיה נערמת תדיר תשפוכת של ספרים. החדר הזה שידר נעימות, היגיון וסדר מודע לעצמו. תשומת לב לפרטים ללא תסמינים של מוקפדות מעיקה או יומרנות של 'מייבין' כמו של כמה טיפוסים שהכירה.
במדד: 'סוג טיפוס' שבטופס נרשם מיד - 'אנליטי'.
מבטה הוסיף לשוטט ויצא לבדו אל המרפסת שבקצה הסלון, שהייתה גדושה בעציצים שופעים. במרכזה, בין כד הקומקוואט לאדנית הגרניום, ניצב שולחן מפורזל ולצדו שני כסאות צבעוניים. מרפסת כזאת היא פנינה בכל בית, חשבה לעצמה, ובוודאי בדירת רווקים שכורה.
בסעיף " טיפוח סביבתי" רשמה - 'סחתיין'.
בעוד היא חוככת בדעתה מה עוד אפשר ללמוד מכל זה, הבליח בה חשד מציק.
"תגיד, אתה גיי?" חמקה מפיה השאלה.
הוא הרים אליה מבט מופתע.
"למה את שואלת?"
"כי כל כך מסודר ומעוצב פה."
"מעוצב - טוב, עיצוב זה המקצוע שלי, חלק אינטגרלי מהזהות שלי כאדריכל, ומסודר - כי זו הסטייה שלי. מודה ומתוודה. מודה באשמה, ומודה לאִמי."
"אוי, תנחומי!" אמרה בלגלוג משועשע, "הגרלת אמא פולנייה שרדפה אחריך והכריחה אותך לסדר את החדר?"
"דומה, אבל בדיוק להפך. כבן בכור לאם חד-הורית מאותגרת סדר וארגון, שהייתה עסוקה כל השנים במלחמת הישרדות ופרנסה, הבנתי כבר בגיל צעיר שכדי לשמור על מצב הבית ולמען איכות חיי אני חייב להיות הסדרן המשפחתי. אז לקחתי אחריות. וחוץ מזה, כזה אני מטבעי - רציונלי ואנליטי, חובב תכנון, סדר והיגיון."
"אוקיי, הבנתי, אנליטי. אבל לא ענית לי..." הפריחה אליו חיוך מתנצח.
"אה, זה? נו, אני ממש לא גיי... מאוכזבת?"
"לא נורא, אני אתגבר." רטנה בצער מעושה, אבל עמוק בפנים הידגדגה בה שמחה.
"בגלל זה הסכמת לבוא כי חשבת שזה אזור בטוח?"
היא רק צחקה בתשובה. בשלב זה המשיכה ביניהם כבר הסמיכה, והאוויר בחדר הפך ממסטל.
"עוד שאלות, גברתי? דברים שחשוב לך לדעת?" הוא נעמד מולה כעומד לקוד.
"מה?" העמידה פני נדהמת, "אני לא מקבלת גיליון קורות חיים? איך חשבת להתקבל ככה?" הוא העווה פנים בחיוך כמו מתנצל.
"אופס...מצטער, לא הספקתי להתכונן כראוי. אפשר במקום זה ראיון בעל פה? או שתוותרי לי הפעם ונחליק את זה עם ארוחת ערב שאכין, ושמא נתחיל באפריטיף של מרגריטה תות קפואה תוצרת בית? בדיוק קיבלתי מחבר שחזר ממקסיקו בקבוק טקילה אוריגינל..." את זה אמר כשראשו כבר תחוב בתוך המקרר.
באותו ערב, אחרי המיית הבלנדר ואדי האלכוהול, כבר לא היה צורך בראיונות.
בסעיף הקולינריה רשמה: "יאממי!"

מאבק נואש
מיכל שטייניץ גדלה בין פרדסים ושדות בשרון, מתגוררת ביישוב קטן בהרי ירושלים עם בן זוגה, שלוש בנות דעתניות וכלבה פמיניסטית מזן אסופי.
▪  ▪  ▪

היא צלמת וחובבת טיולים, הוא אדריכל ואספן ספרים, הם נפגשו בלימודים ומאז הם ביחד. כשבוקר אחד הם גילו "שני קווים ורודים" על המקלון, הוא קפץ משמחה עד השמים, ואצלה – השמים נפלו.
הוא ראה למולו את התגשמות ההבטחה למשפחה גדולה ומאושרת, ואילו היא – רק חושך בעיניים, חלחלה ופיק ברכיים. הידיעה שזהו זה, היא הולכת להפוך לאמא, ומאותו רגע דבר שוב לא יהיה כפי שהיה. לפניה השתרע עתידה כ"לשעברית"... "לשעבר נועזת ותוססת, חטובה ומטופחת. לשעבר חופשייה ונטולת דאגות. לשעבר צלמת עם קריירה מבטיחה לעתיד. הלשעבריות יוצאות לחופשת לידה ולא שבות ממנה לעולם, לא לקריירה ובעיקר לא אל עצמן".
הזוגיות המאושרת הפכה במהרה למאבק נואש וכואב. ככל שבטנה הלכה וגדלה כך הצטמצם עולמה ונסגר עליה. משהו השתלט עליה מבפנים ושאב אותה במערבולת מהירה, בתחושה של נפילה מסחררת מטה, ללא יכולת להרים את הראש או לקרוא לעזרה. החוויה המטלטלת לא פסחה גם על בן הזוג, שהתקשה להבין מה עובר על אשתו האהובה שהתהפכה עליו ככה פתאום, ומצא עצמו מוצף חששות ובודד במערכה.
העזרה הגיעה מכיוון לא צפוי. פגישה מקרית עם מכרה ותיקה עזרה לה למצוא את הפרספקטיבה והמיקוד בחייה, כשמו של הקורס אותו למדו יחד במחלקה לצילום. וכמו בחדר
החושך, מתוך אפלה גדולה מתבהרת התמונה, השחור מלבין, הנגטיב הופך לפוזיטיב... ומסתמן האור שבקצה המנהרה.
שיעור בפרספקטיבה הוא רומן חושף וסוחף על זוגיות במשבר, על רגישות יתר, על נשים אמזונות וגברים נעלמים, על אבהות, על אימהוּת ומהות ובכלל... הספר כתוב בשפה ייחודית ורעננה, מתובלת בהומור ובכנות, ששואבת את הקוראים לתוך עולמם של הגיבורים מתוך אהדה והזדהות עמוקה.
מיכל שטייניץ גדלה בין פרדסים ושדות בשרון, מתגוררת ביישוב קטן בהרי ירושלים עם בן זוגה, שלוש בנות דעתניות וכלבה פמיניסטית מזן אסופי. לפרנסתה עוסקת באדריכלות ועיצוב פנים ומנהלת פורום מקצועי באינטרנט. להנאתה מנגנת בפסנתר ועוסקת באמנות פלסטית. שיעור בפרספקטיבה הוא ספרה הראשון.

שיעור בפרספקטיבה, מאת: מיכל שטייניץ, עורכת: דפנה שחורי, הוצאת מטר. 248 עמודים, 95 שקלים.
תאריך:  23/01/2019   |   עודכן:  23/01/2019
שתף:

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
רשימות קודמות
ציפי לוין
נדרשו לי כמה שניות להבין, שחלמתי את הגיבוב המשפטי הזה - עדות לעומס הרגשי שנחת עלי, נרדמתי שוב, חלף עוד רגע והדיילת העירה אותי בנגיעה    ביקשה ליישר את גב המושב ולהיחגר    זהו, הגענו הביתה
ציפי לוין
מה לשכוח, איך לשכוח? זאת אישתי. שאני אשכח את האישה שלי? אתה שומע מה שאתה אומר, פנחס? תגיד לי עכשיו מי זה, שמעת?
אורנה ליברמן
לכל אלה המגלים עניין בדחויים, בעמומים, בלא שייכים, ממליצה בחום על קובץ הסיפורים המעולה של ניבה רטנר, "בית האושר", שיש בו טרגיות והתרסה, אבק ורעננות, חשכה ואורה
אביתר בן-צדף
על הספר, מיכּי (מיכאל) זייפה, נקישות של תקווה    סיפורו האישי של קצין צה"ל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים
יוסף אורן
המניפולציה הראשונה: בעוד שהעניקה מקום נרחב להמחשת סבלו של איסמעיל בחקירה בשב"כ בהיותו אדם צעיר, טשטשה אילת שמיר את חומרת הפשע שביצע אז, לפני שלושים שנה, ושהצדיק את האופן שבו נחקר בשב"כ
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il