הידעתם כי לשרלוק הולמס היה נכד? כן, כן, הבלש הדגול שלא גילה מעולם עניין כלשהו בנשים - היו לו לפחות ילד אחד ולפחות נכד אחד. יתרה מזאת: אותו נכד אפילו הגיע לתל אביב בשנת 1947 בשליחות ממשלת הוד מלכותו, במטרה לגלות את העומד מאחורי העלייה הבלתי-חוקית לארץ ישראל המנדטורית. אלא שלנכד הזה אין הרבה כישורים, מלבד שם משפחתו, והוא מפרש בצורה שגויה את המילה "עלייה" בכל פעם שהוא נתקל בה, כולל בעימות בבית כנסת על סדר העולים לתורה. הנכד אפילו מגיע למסקנה, שעליו לתפוס את העולה הראשון - אברהם אבינו.
העלייה האחרונה של הולמס-הנכד היא לשמים, שם הוא פוגש את הולמס-הסב הנוזף בו: "כנראה, ילדים, שחדלתם שם, עלי אדמות, לקרוא בתנ"ך. את אברהם אבינו אתה אומר לתפוס?! וכמובן גם לאסור אותו ולהעמיד אותו במכלאה מאחורי גדר תיל?!... אני הגינותי תמיד על העשוק! אני עמדתי תמיד לצידו של הסובל והנרדף! לצידו של הצודק, אתה, בני ח ח ח ח".
מובן שהנכד לא היה ולא נברא, כשם שהסב לא היה ולא נברא. אך השימוש בשמו של הולמס בידי המחזאי יצחק נוז'יק בהצגה של התיאטרון הסטירי "המטאטא", לא היה מקרי. כפי שאמר בעצמו שבועיים לפני הצגת הבכורה: מטרתו הייתה הוכחה לבריטים, תוך שימוש באחת הדמויות המזוהות ביותר עימם, "שהעלייה אינה דבר שיש לתופסו. עלייה זו היא חלום של אלפי שנים, של דורות, זה חזון".
אפיזודה זו היא אחד מן הגילויים הרבים בספרו המרתק של ד"ר ראובן גפני "לעברת את שרלוק הולמס". ומי שחושב שמדובר רק בנושא ספרותי, מקבל תשובה מיידית בכותרת המשנה של הספר: "פרשייה ספרותית-אידיאולוגית מתקופת המנדט". אכן, אפילו מה שנראה לכאורה כמעשה תמים לחלוטין - תרגום כמה מסיפורי הבלשות המפורסמים ביותר בעולם - נשא גוון אידיאולוגי באותן שנים. גפני עומד בהרחבה על המחלוקות: האם ספרי בלשים הם בכלל סוגה שראוי לתרגם אותה, או שמא מדובר בספרות קלוקלת וזולה, העלולה לפגוע בנפשות הקוראים? האם יש מקום לתרגם ספרות בריטית בעוד הממשלה בלונדון רודפת את היישוב העברי, או שצריך להחרים אותה? האם הטמעת העברית מצדיקה ויתור על שיקולים כגון שפת המקור ורמת התוכן, או שאין מקום לפשרות?
