האם אדם יכול לברוח מדמות אביו? מילדותו? מאבהותו הוא? ואם ישנה אפשרות לחזור לנקודת ה"אפס", לפני שהיחסים התקלקלו? והאם ישנה בכלל אפשרות למחילה? הם ישנה אפשרות לנצח את הכאב, לאפס את הניכור ולאחוז בחסד שיש בגרעין המשפחתי המצומצם? את הספר של עדו חפץ מיהרתי לבקש. עוד לפני הקריאה, הנושא בו הוא מתעסק חבט בי. ובכתיבה בשלה, בשפה מדויקת ומהודקת (כמו קלאריס ליספקטור), באיפוק אך בפיכחון, חפץ נוגע בכאבים שלא מרבים לדבר עליהם ונוגע בנושאים מושתקים כחוסר היכולת לאהוב, באכזבות, באשמה ובצער שבין אבות לבנים. הספר בוחן מבפנים את המנגנונים הנפשיים ואת המלכודות שאי אפשר לברוח מהן.
שתי הנובלות בספר נעות בצירים מקבילים ועם זאת, יש ביניהן השקה מדוקדקת ומיוחדת: בנובלה הראשונה, "עוזב הולך", גבר מזדקן לא מצליח לתקשר עם בנו ומפתח במקביל יחסי אהבה-שנאה עם בחור שעובד אצלו. הבחור שאביו נטש אותו בילדותו ודחה אותו בבגרותו משליך על המעסיק שלו את כל כאביו. בנובלה השנייה "חלון", איש בודד, שבנו כלל לא מעוניין להיות עמו בקשר, מתחיל לפתח אובססיה לזוג הגר בדירה ממול.
חפץ, שזהו ספרו הראשון, משתמש בכתיבה מדויקת ובעומק רב ומתאר בשתי הנובלות יחסים לא ממומשים, ומצליח להיכנס לתודעת הדמויות המספרות והמסופרות. כולן נכנסות אחת בשנייה באמצעות כתיבה בשלה וסיפורים איטיים הנוגעים בנושאים שלא נוטים לדבר עליהם, כאכזבה משפחתית. הוא לוקח את מארג היחסים בין אבות לבנים ומצליח לפרק אותו לגורמים תוך כדי התייחסות למשפחתיות שאינה מתממשת, כי אינה קיימת באמת ו/או קיימת בשבירותה.
הוא מדבר על נטישה, ובוחר לכתוב את הנובלה "עוזב הולך" בגוף ראשון. גבר מזדקן מנחיל את כל כאבו מיחסיו עם בנו על הבחור שעובד אתו. כולם באים והולכים, עוזבים ונעזבים. אומנם חפץ כותב בישירות ובאפלה מסוימת, אך הספר מזמן בכל זאת קריאה קולחת ומעוררת מחשבה. למעשה, אין הוא מתייחס לנרטיב הנטישה בצורה הקונקרטית, אלא מפשיט אותו ומוציא אותו למנגנונים חיצוניים ופנימיים כאחד. ולכן הדמויות כתובות מבפנים, כמו שועטות מצד אחד אל האמת, ומן הצד השני - מתחמקות ממנה. כמו-כן, חפץ יודע ליצור פרוזה מובנית-לא מובנית ומצליח להתמקד בפרטים הקטנים ביותר הבונים את היחסים בנובלה, וכך תהיתי האם מדובר בבדיה או בסיפור אמתי כי הוא מספר בשני קולות המהדהדים אחד לשני בחוזקה.
בנובלה "חלון" הוא מפלרטט, בין השאר, עם מעשה הכתיבה. הוא גם מפלרטט עם אלמנט המציצנות ושוב, מייחס לו מופשטות שאינה מתכתבת עם המשמעות כשלעצמה. הנובלה היא על אדם כותב ומסביבו חלל ריק, ובכלל, חייו ריקים גם הם. הוא מתבונן בחוץ מלא בכאב ולא מפסיק ללגום קפה שחור. יום אחד הוא מתבונן בבניין ש"התעורר" מולו, ב"כוורת אדם (עמ' 114)" המכילה דירות רבות וקומות ללא סוף, תוך שהוא חושב על "החלום האחורי" של היצ'קוק, והוא מתחיל להתבונן. האמת שמופיעה מול עיניו כפופה תמידית למצב רוחו ולפרשנות. בהתחלה הוא מציץ לחייהן של משפחות אחרות, ומרוב פרטים לא רואה דבר. כשיום הולדת חמישים ושבע מגיע, והוא מורגל כבר לבדידותו, הוא מחליט להתמקד ב"דירה ראשונה משמאל, למעלה, זוג נשוי, בני ארבעים וחמש פחות או יותר... (עמ' 116)". הוא מפיג את בדידותו, מספק את יצר המציצנות וכמה לחיים אחרים.
כאמור, חפץ כותב בכאב, חף ממניירות ולא מהסס להתעסק בנושאים שלא נוטים לדבר עליהם; הוא לוקח את הבדידות, ובעיקר בנובלה השנייה, ומתריס דרכה לכל הכיוונים, ואני, כקוראת, הוקסמתי מכך. ההתייחסות שלו ככותב היא שאושר בנוי מרגעים הבאים והולכים, והעצב - הוא הנשאר היציב ברקע. הרגשתי כי הדמות ב"חלון" מתכתבת עם הדמות המספרת ב"עוזב הולך". שני גברים שהרחיקו את משפחתם, אם במודע ואם לא, ומצאו נחמה בבדידות, שלעיתים נראית כשלמה, אך חפץ דואג לפרק אותה תוך כתיבה איטית ונגיעה באכזבות בצורה ישירה.
חפץ כותב על המשפחתיות המצומצמת בשתי יצירות החפות ממניירות, אלא כאלה המסתכלות בלבן של העיניים וחובטות בקורא. החיים שהובילו למקום שאין בו פתח מילוט הם ישירים, חותכים וכואבים.
