פרק מתוך הספר: השגרה חוזרת על עצמה, בית, לימודים, עבודה, אכילה, שינה, טיולים ובילויים פה ושם וחוזר חלילה. האם אנו שלמים עם מה שאנו עושים? האם טוב לנו עם עצמנו? האם השגרה מעייפת מייגעת ומייאשת וכמעט בכל דבר שעושים אנחנו סופרים את הימים השעות והדקות לסיומם של המטלות שלנו.
מתי יסתיים יום הלימודים? מתי נסיים את העבודה? מתי נסיים את המטלות שלנו כלפי אחרים כיחידים וכחברה.
האם אנחנו נהנים מהחיים או שורדים את החיים? הדרך הפשוטה לבדוק אם טוב לנו היא לראות האם יש לנו חשק לעשות את מה שאנחנו עושים או שאנחנו נאלצים לעשות זאת מחוסר ברירה. האם כיף לנו לקום בבוקר ללימודים, לעבודה ולעיסוקנו או שאנחנו נאלצים ללמוד, לעבוד, לעשות, ליזום.
האם בכך שאתה מבקש מהכפופים לך ו/או מהסרים למרותך לבצע את שעליך לעשות, יש האצלת סמכויות מבורכת או שקשה לך להתמודד ולבצע את חובתך ואתה משליך זאת על אחרים?
הזמן לא עוצר מלכת. החיים שלנו חולפים ואנחנו נשארים תקועים ולא עושים את מה שטוב לנו, את מה שאנחנו אוהבים ולא נהנים ממצבנו כרגע, אלא חושבים, אם ואם ואם. אם רק היה לי בית כזה או מכונית כזאת, עבודה כזאת או חופשה כזאת גובה כזה או מבנה גוף כזה, פלאפון מיוחד וכ"ו אם רק אשיג כך וכך אהיה מרוצה וכן הלאה וכן הלאה, כל אחד לפי רמתו ושאיפותיו.
הבעיה שהמרוץ אחרי מה שלדעתנו חסר לנו, אינו נעצר גם לאחר שאנחנו משיגים את מה שחפצנו, השאיפות לא נעלמות ומיד יתעוררו שאיפות ודרישות חדשות. כך שאין לנו הנאה מהרגע, מהמצב בו אנו נמצאים, אלא תמיד מייחלים לעתיד שלדעתנו יהיה טוב יותר, מוצלח יותר ומעניין יותר.
אמנם, לא כל שאיפה היא שלילית, יש שאיפות היא חיוביות שהם צורך העולם להתקיים. אך גם אם יש שאיפות לעתיד, נוכל ליהנות מהקיים, לחוות את הטוב שיש לנו כעת, ליהנות כאן ועכשיו.
התחלתי בכתיבת הספר בימים של סגר בעקבות מגפת הקורונה, בימים בהם חשים שאין תקוה, שרב הנסתר על הגלוי. שהסוף הטוב לא נראה מעבר להרי החושך, בימים של צלילת מצב הרוח הלאומי והכרסום המתמשך בעשיה והשמחה הפרטית. בזמן בו חשים את התחתית.
דווקא בתוך החושך מצאתי את האור, מתוך הייאוש צמחה תקווה ומתוך האכזבה עלתה וצמחה דרך חיים חדשה. ככל שהתקדמתי בכתיבת הספר גיליתי בקרבי רוח חדשה, או יותר נכון גיליתי שאפשר למצות הרבה מעבר למחשבות וההרגשה של מה שאפשר. חשתי כאילו דם חדש החל לזרום בעורקי, גופי נעשה קליל ומצב רוחי השתפר פלאים ובכל יום ויום אני מרגיש עוד התקדמות לעבר היעד הנכסף לעבר התקווה האמיתית, לעבר הרגשת הטוב, הטוב העצום שיש כאן ועכשיו.
המחשבה גרמה לי להבין איך החיים ממשיכים טוב יותר מאי פעם. ההבנה שיש בידנו יכולת אדירה לצלוח כל משבר בחיים בקלות רבה. הכתיבה מאפשרת לי לחלוק את התובנות גם איתך. כי אם יש משהו טוב, תובנה מחכימה, חשוב לשתף אחרים שגם הם ייהנו וירווחו. הקריאה תיתן לך את הכלים הברוכים לשרוד משברים, להתפתח ולמצות את היכולות האדירות השוכנות במעמקי נפשך, להוציאם מהכוח אל הפועל. כי הכל טוב והכל לטובה וכמו תמיד מעז יצא מתוק! ומהסגר דרך מחשבה שונה וחיובית.
תודותיי נתונות לחברים שקראו העירו והאירו את עיני לפני ההדפסה הראשונה. במיוחד לאלה שנעצו בי חרבות והערות ישרות וישירות ללא משוא פנים ובלי עדינות יתר, על-מנת לשפר, להוציא ספר ראוי וטוב יותר ולהגיע למגוון רחב של קוראים.
בתגובות על הספר שקיבלתי בהדפסות הקודמות שמתי לב שמלבד עיקר הספר, בו בדרך כלל היו תמימות דעים למסקנה, כל אחד לקח איתו כצידה לדרך סיפור, תובנה או משל שעשו עליו רושם והשאירו בו חותם, כך שהגיוון בספר יכול לתרום לכל אחד לפי הבנתו השקפתו ורצונו.
הספר אינו ספר מתח האמור להיקרא בנשימה עצורה, אלא להיקרא בניחותא על-מנת להבין את המסר. הספר מלא בעצות, דוגמאות, סיפורים מהחיים ומניסיון החיים שלי ושל אחרים היכול לסייע לך לנתב את חייך למקום טוב, לאושר, לרוגע נפשי, להגשמת החלומות והיכולות החבויים בך. לדבריהם (של אלו שקראו), ככל שנכנסים לעומק הספר הוא מרתק יותר ויותר והתבטאו לא אחת "נשאבים לתוכו" ועל כך אני שמח כי זאת המטרה, שיקראו יתעמקו ויעזרו בסיפורים ובתובנות.
חסד הינו בעיקר לתמוך במי שמרגיש שהחבל מתהדק סביב צווארו מבחינה כלכלית, נפשית, חברתית או בכל משבר אחר. וזאת בדיוק מטרת הספר, לעזור, לתמוך, להנחיל תקווה, לשעשע, לשמח ולראות את הכל, ממש את הכל, בצורה חיובית.
אין לי ספק שלאחר הקריאה תחושתך לגבי החיים בכלל והדברים המעיקים בפרט יראו אחרת ואיכות חייך תשתפר משמעותית ובכך תתקרב אל השלמות.
