פרק מתוך הספר: לאן שתבחר, תגיע

לפני כמה שנים העברתי שיחה במכינה קדם-צבאית בדרום הארץ. בסיום השיחה ניגש אליי ראש המכינה ואמר לי: "אחד מהחניכים רוצה לשבת איתך לכמה דקות ולהתייעץ איתך, רק קח בחשבון שהוא מגיע מרקע מאוד מאוד מורכב". "אדבר איתו בשמחה", עניתי. החניך הגיע, התיישבנו והוא שאל אותי: "מה אני צריך לעשות כדי להגיע להיות לוחם בקרבי"? הסברתי לו, אבל בתוכי עלו ספקות באשר לסיכויו להגיע לקרבי גם בגלל הרקע המשפחתי המורכב שממנו הוא מגיע וגם משום שיכולותיו הפיסיות נראו לי נמוכות. נתתי לו בכל זאת כמה עצות טובות, וסיימנו את שיחתנו. לאחר כמה חודשים קיבלתי ממנו שיחת טלפון. הוא סיפר: "התגייסתי לפני ארבעה חודשים וביקשתי להגיע לקרבי. בגלל הרקע המורכב שהגעתי ממנו שלחו אותי לארבעה חודשי עבודה אצל רס"ר בחיל-האוויר כדי לבדוק האם מבחינה משמעתית אני מסוגל בכלל להיות חייל בקרבי. לאחר ארבעה חודשים הבינו בצבא שאני חייל טוב וממושמע מאוד והחליטו להחזיר אותי לבסיס קליטה ומיון, ומשם שלחו אותי להיות לוחם בחטיבת הנח"ל". שמחתי מאוד לשמוע את סיפורו ואיחלתי לו הרבה הצלחה, אך הוא קטע אותי והוסיף: "לא התקשרתי אליך רק כדי לספר לך את זה אלא גם בגלל שאני צריך את עזרתך כסמח"ט הנח"ל במילואים. אני יוצא עכשיו מהבקו"ם לכיוון בסיס הטירונים של חטיבת הנח"ל באזור ערד, ואני חושש שאחמיץ את הגיבוש לסיירת הנח"ל מפני שכל החבר'ה כבר ירדו לשטח ב-12:00 למרות שהגיבוש מתחיל רק מחר. אני ממש רוצה להגיע לסיירת". סיימתי את השיחה בהבטחה כי אשתדל לעזור לו, וביני לביני הופתעתי מהעובדה שהבחור, על-אף מורכבות חייו, הגיע לקרבי. חשבתי לעצמי שעד כה שיחק לו המזל והוא אכן הצליח, אך להגיע לסיירת זה כבר ממש מוגזם! ואף על-פי כן התקשרתי למפקד בסיס הטירונים של הנח"ל, סיפרתי לו את הסיפור ואמרתי לו: "אני מבקש שתיתן לבחור הזה סיכוי. כשהוא יגיע לבסיס תדאג בבקשה שמישהו יוריד אותו לשטח, לגיבוש של הסיירת". וכך מילאתי את הבטחתי לבחור, אך לא היה לי מושג מה קרה איתו בסופו של דבר. חלפה לה שנה. ערב אחד סיפרה לי אשתי, שמרכזת את דירות החיילים הבודדים בראש צורים, שהגיע חייל בודד חדש, והוא יתארח אצלנו לארוחת ליל שבת. כשיצאתי מתפילת ליל שבת חיפשתי את החייל ולפתע ראיתי אותו, את הבחור הצנום והמתוק שפגשתי במכינה בערד, זה שבהמשך ביקש ממני שאעזור לו להגיע לגיבוש של סיירת הנח"ל. מדהים! הוא היה החייל הבודד שהגיע אלינו. בדרך מבית הכנסת לביתנו שאלתי אותו: "מה קרה איתך מאז שהגעת לגיבוש של הסיירת"? הוא חייך וסיפר: "באותו יום אחר-הצהריים, כשהגעתי לבסיס הטירונים של חטיבת הנח"ל, הגיע אליי ג'יפ צבאי שמתוכו יצא קצין עם שני פלאפלים על הכתף והוא לקח אותי לשטח. הצטרפתי לשאר החיילים, עשיתי את הגיבוש, עברתי אותו בהצלחה והתקבלתי לסיירת". "והגיבוש לא היה קשה"? "לא, היה ממש קל, אך בגלל שהייתי בחיל-האוויר, לא הייתי כל כך בכושר, והצלחתי לעשות רק 42 עליות מתח. בדרך כלל אני עושה שישים. בריצה הגעתי למקום השני, מישהו עקף אותי בעשרים שניות. הבטחתי לעצמי להתאמן, וכשאהיה בכושר אגיע גם בריצה למקום הראשון". חשבתי לעצמי: כמה עוצמה יש בבחור הצנום הזה. כמה עוצמה פיזית וגם נפשית וכמה שקט וענווה. ומזל שהוא לא ראה בחושך כמה אני מתבייש בעצמי על שלא הערכתי אותו. אפשר לומר שאפילו קצת זלזלתי בו. שמחתי שכעת יש לי הזדמנות לארח אותו בביתי וראיתי בכך מעין בקשת סליחה... ובאמת זכינו לארוחת שבת עם בחור נפלא, שעד שהגיע לצבא לא שפר עליו מזלו. לימים, נודע לי כי בסופו של דבר סיים הבחור את הצבא בהצלחה רבה, התקבל ללימודים באוניברסיטה והתחתן עם בחורה מקסימה. גם אם יהיה מישהו שינסה לעצור אותנו מלעשות מעשה טוב, עלינו להקשיב ללב הטוב שלנו וללכת איתו כי הלב שלנו לא טועה.