פרק ראשון: יזמית מלידה היי, שמי הדס ואני רוצה לספר לכם את הסיפור שלי, אבל בעיקר למה אני רוצה להיות יזמית מצליחה ועשירה כמו דונלד טראמפ, רוברט קיוסאקי ונפוליאון היל.
אני לומדת בכיתה י"א בתיכון 'עמישב' במגמת אומנות וצילום ומסְלִילָה בספרות. אני אוהבת לקרוא — במיוחד סיפורי פנטזיה ומדע בדיוני, אבל לא רק — גם לכתוב שירים ולהאזין למוזיקה מכל הסוגים והמינים, לכן תמצאו אותי רוב הזמן עם אוזניות על שתי האוזניים, והכי הרבה אני אוהבת לאייר ולצלם. אה, כן, בגלל זה אני במגמת אומנות וצילום. אני גרה בשכונה ישנה בעיר במרכז הארץ, בבית בן שלוש קומות, אבל בית שבו כל השכנים עדיין מכירים זה את זה ו"שכונה" זה לא שם גנאי, אלא דווקא כיף כזה, שהשכנות נכנסות זאת אצל זאת לקפה או כדי ללוות סוכר או ביצים, אם חסר. יש לי כמה חברות ילדות בבלוק, שרובן לומדות איתי בתיכון ואנחנו נוסעות יחד בהסעה, שזה נחמד.
בבית אנחנו אבא אריה, נהג חובש באמבולנס ואימא יעל, מורה בבית ספר יסודי לחינוך מיוחד בעיר השכנה. אני האחות הבכורה ויש לי עוד שני אחים קטנים ואיך לא — קצת חמודים, אבל גם קצת מעצבנים — אלון ורותם. נכון, כולנו קרויים על שם צמחים. שני האחים שלי לומדים בבית הספר היסודי והם תלמידים טובים אבל קצת שובבים. אלון לומד בכיתה ו ועומד לעבור לחטיבת הביניים, ורותם הקטן לומד בכיתה ד.
אומנם אני נחשבת בחורה "הומאנית" — שירים, ספרים, ספרות, אומנות, צילום, ציור. אבל מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי למכור דברים. אני לא יודעת אם זה בא ממני או משום שאבא עודד יזמות ועצמאות מגיל צעיר, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי, אפילו בגיל חמש או שש, בתחילת בית הספר היסודי, הייתי עושה הכל כדי למכור דברים ולהרוויח כסף לעצמי.
זה לא שהיה מחסור בבית. תמיד קיבלתי מה שרציתי. טוב, כמעט. אני והאחים שלי ילדים ממש לא מפונקים. בבית שלנו תמיד מרחף לו המשפט '"אתם רוצים משהו ממש ממש, אז תתאמצו בשבילו!'", אבל למרות זאת, ההורים מעולם לא החסירו מאיתנו דבר.
בכל אופן, בכל הזדמנות שרק התאפשרה לי מצאתי את עצמי אחרי בית הספר או בחופשים מארגנת עם עוד חברה או שתיים לימונדה או מיץ תפוזים סחוט עם קרח (בעיקר בימי הקיץ הלוהטים), נעמדת במקום אסטרטגי — למשל ליד הסופרמרקט או ליד הדואר המרכזי ומוכרת מיץ בחמישה שקלים לכל מי שצמא. והיו קונים!!!
או שעשיתי מבצעי איסוף בקבוקי פלסטיק או זכוכית בכל השכונה, מוסרת לקופה של הסופר ומקבלת תמורתם כמה וכמה שקלים מצלצלים בשמחה ענקית.
היו עוד כמה דרכים שבהן הרווחתי כסף: הייתי פורסת שמיכה או מפה ועליה מניחה מיני צעצועים ודברים שלא הייתי זקוקה להם עוד, ובתנאי שמצבם היה טוב או אפילו היו חדשים: בובות, טושים, משחקים, חוברות צביעה שלא נעשה בהן שימוש וכדומה. נוסף לזה, הייתי מכינה לבד צמידים מגניבים מחוטי רקמה המשולבים בחרוזים. כל דבר הייתי מוכרת במחיר סמלי, וילדי השכונה כבר הכירו אותי והיו באים עם כסף מוכן ביד (ארבעה-חמישה שקלים), ורוכשים. הייתי מעין "איביי" שכונתי של הילדים.
פעם אפילו העזתי ולקחתי כמה מתמרוקֶיהַ של אימי ללא רשות, כי ראיתי שהם עומדים חודשים ללא שימוש: אודם חדש, קרם יום לפנים, ארנק, סומק. חשבתי לתומי — מנקודת ראותה של ילדה קטנה — שאם לא צריכה את אלה, אז לקחתי כדי למכור. ואכן היו לזה קונים (נכון יותר קונות), ועוד בשקלים בודדים...
כשאימא גילתה, בדיעבד, מה קרה, היא כעסה עליי מאוד, בגלל מה שעשיתי בלי רשות, ובעיקר על אבא, שעודד אותי לדברים שכאלה בעקיפין. אחר כך נודע לי שהם אפילו רבו בגלל זה. אימא אמרה ש"מה פתאום הילדה מוכרת סחורה בשכונה כאילו היא איזה צוענייה"; ש"מה, חסר לנו כסף שהילדה צריכה לעמוד ברחוב ככה?" וכו', ואבא אמר: "טוב מאוד שהיא כבר מגיל צעיר מבינה שכדי להיות עשירים צריך להיות יצירתי ולא לפחד לנסות ולהיכשל."
אחרי הסיפור הזה, שקרה כשהייתי בכיתה ג', קצת נרגעתי עם המכירות למיניהן. בכיתה ד' כבר התחלתי להיות שׁמרטפית מבוקשת, וגם לעזור בשיעורי בית לילדי הכיתות הנמוכות (א' וב'). בהתחלה השיעורים היו חינם ואחר כך תמורת תשלום, משום שהייתי ידועה כתלמידה טובה בשכונה, ולכן זנחתי את ענייני היזמות והמסחר שלי, עד לאותה תקרית שאירעה לי לאחר מכן באותה השנה עם המורה למתמטיקה. אבל על זה עוד אספר, אז חכו בסבלנות עוד קצת...
