פרק מתוך הספר המתנה תיק גירושין סבוך ומסובך תוך גילויי עיקשות רבה בין הצדדים, שכן שניהם מבני אחת מהעדות החרדיות, וכלל נקוט בידי עדתם להתמשפט עד זוב דין. סופו של דבר ולאחר דייש, קצי, חריש, זיבול, דישון והקזת כוחות עד תום, הגענו להסכם - הגענו משמע - עורכי הדין ואבות הצדדים המחלק את הרכוש "הרב" (שערכו לדעתנו בשוק הפתוח - כקליפת השום). הכל ישן ובלה - ריהוט מכשירי חשמל וחפצי בית שעברו לפחות שלושה דורות מורישים ומשתמשים ונותני צדקה למיניהם, שנראה לנו כי גם אם אלו יונחו על המדרכה בסמטת מגוריהם - יסרבו עובדי הסניטציה של העירייה לסלקם מחמת העובדה שהם אוספים ומסלקים רק את הזבל - ואלו היו בדרגה נמוכה מכך.
הדירה עצמה נמכרה למרבה במחיר - והמחיר היה מרובה מחמת מצוקת הדיור החמורה באזור מגוריהם, ורבים "הקופצים" עליה. הכסף חולק בין הצדדים, שליש לבעל ושני שלישים לאישה - שתמשיך להיות מטופלת בששת ילדיהם.
וזו העבירה את התמורה - לאחר ניכוי שכרנו - לאביה שעומד לארח אותה ואת ששת ילדיה, שהגדול ביניהם בן 10 - למשך שנים ארוכות ורבות, אלא אם יתמזל מזלו ויצליח לשדכה לחוזר בתשובה או גרוש עם או בלי ילדים או אלמן עם או בלי ילדים - אין אופציה אחרת. ורצוי שאותו משודך יהא בעל ממון.
אחרת הוא עלול להמשיך ולפרנס גם את המשודך וצאצאיו. ואוי לכך. ובעניין המזונות - נקבע סכום, אך הצדדים ידעו כולם כי הכל בחזקת המלצה בלבד.
הגט נמסר, ניתן, הוכרז ונחתם. וכל הצדדים פנו כל אחד לדרך "שיבור לו האדם" - ככתוב.
והתיק במשרדנו נשלח לגנזך - וכך חשבתי - שהתיק יגיע לגנזך ולא יחזור. בצאתנו משערי בית הדין - אומרת הגרושה הצעירה (כבת 25), "מעולם לא שאלתם מדוע התגרשנו". האמת היא ששאלתה הפתיעה באופן כפול - ראשית היא לא פצתה את פיה מאז שקיבלנו התיק לטיפולנו. אביה שיחיה היה המביא והמוציא בשמה ובמקומה.
שנית - תוכנה של השאלה עמד בניגוד מוחלט להוראות החמורות בדבר אופן וצורת שיחה ובוודאי ההגבלות על תוכנה. ברם עתה למעשה צעדנו אני והלקוחה הצעירה, זה ליד זה, ביציאה מבית הדין. ולאחר שנרגעתי משאלתה ובעוד החשש שקינן בליבי כי היא עלולה לסטות לענייני "שידה ושידות", אומרת זו, "התגרשנו כי בעלי היה קלפטומן".
ושוב הופתעתי. מניין יודעת זו להגיד את המילה קלפטומן - וזה מה ששאלתיה. "את יודעת מה זה בכלל קלפטומן?"
"כן", עונה זו. "זה הכינוי לאחד שיש לו דחף לגנוב וכל הזמן הוא גונב מאנשים, מחנויות ומכל מקום. את הכינוי הזה למדתי מהרבנית שלנו. לא יכולתי יותר - היא אומרת - כל יום היה חוזר עם חפצים שגנב. וכשגירשתי אתו מהבית וצעקתי עליו שיפסיק או לפחות שייפטר מהחפצים שגנב, היה יוצא מהבית ומוכר את אשר גנב. וככה קיים את הבית ואת בני הבית. התייעצתי ארוכות עם הרבנים, וגם הרב דיבר אתו. אבל כלום לא עזר, והדין היה שנתגרש.
נפרדנו ואיחלתי לה חיים ארוכים, מאושרים ושתזכה להינשא שוב והפעם לאדם ישר. היא לא הסתכלה עליי כלל. ראשה שמוט, היא הנהנה בו קלות, ופרצה בהליכה מהירה לעתיד שאינו מבטיח דבר.
עבר כחודש ימים מאותה פרידה. והגרוש הצעיר - מי שהיה בעלה של לקוחתנו, מתייצב במשרדי ובידו חבילה. ובלי שהות הוא פותח ואומר, "החלטתי להביא לך מתנה".
"מדוע?", אני שואל.
והוא עונה - "נהניתי מאוד מהטיפול העדין בענייננו. ללא גסות וללא איומים ובסך-הכל גמרת את העניינים בינינו באופן יפה וטוב. ועל כן חשתי שלמרות שלא ייצגת אותי - החלטתי להביא לך כאות הערכה - מתנה זו שבידי". והניח את החבילה על שולחני והסתלק בטרם יכולתי להשיב כלל.
פתחתי את שקית הניילון הגדולה שעליה פרסומת למרכול גדול, ומתוכו נשלף תיק עורכי דין חדיש ומפואר מעור שחור, ומרופד בפנים בעור רך וצהבהב מחולק לתאים עם סוגרים מבהיקים, אשר ריח עורו הלך ת"ק על ת"ק פרסאות.
התיק כנראה נגנב על ידו מאיזו חנות יוקרה לתיקים - חשבתי. מה אעשה בו עתה? אין לי כל יכולת לתקשר עם הגרוש ואיני יודע מאיזו חנות נגנב התיק.
אז החלטתי כי אחזיר את התיק לשקית הניילון ובלילה כשאעזוב את המשרד, אזרוק את החבילה ב"קרפדת" הזבל שבסביבת המשרד.
תמהתני איזו מתנה הביא אותו גרוש לעורך דינו? ומחשבה עברה במוחי, שעורך דינו - שהכיר את ה"צ'אצ'קע" שלו, סירב לקב את התיק כמתנה ועל כן הביא הלה את התיק אלי. והרהרתי - שונא מתנות יחיה, וזורקן - יחיה יותר טוב.
