הפרק הראשון מתוך הספר

האדם, המין השליט כיום עלי אדמות, הוא רק אחד משורה של מינים שליטים ודומיננטיים שמשלו בכיפה לאורך שנות האבולוציה הארוכה של מערכת חיים אקולוגית בכדור-הארץ. כמו כל קודמיו שנכחדו או איבדו את שלטונם עקב איֿ-התאמה לשינויי הסביבה או בעקבות אסון טבע שהביא עימו שואה אקולוגית, גם האדם חי בתחושה המוטעית שקיומו ושלטונו ניתנו לו כמתנת נצח. השונה בפעם הזאת הוא שככל הנראה, את השואה האקולוגית שתגרום להכחדתו, יביא האדם - שהוא יצור מוגבל וחלש מבחינה גופנית - על עצמו. למעשה, את האסון האקולוגי כבר החל האדם להביא על סביבתו לפני שנים רבות, שבמהלכן נכחדו מאות ואלפי מינים של בעלי חיים שלא יכלו להתמודד עימו. גם במקרה זה, כמו בקטסטרופות אקולוגיות קודמות, רק מינים מעטים למדו להתאים ולסגל עצמם לשינויים. אחדים מהם למדו לשרוד במחיצתו של האדם ואפילו לשגשג. השהייה בקרבתו של האדם וההתמודדות המתמדת איתו, פיתחו באופן משמעותי אצל בעלי החיים הללו אמצעי רב-עוצמה ששימש את האדם עצמו - התבונה. התבונה והיכולת לשכללה ולהביאה לידי ביטוי, היא שתקבע מי ישרוד ומי ישרור על פני סביבתו בעידן שלאחר האדם. 1 "נוסעים נכבדים, אנחנו מתקרבים לנחיתה בנמל התעופה של דנוור, קולורדו. השעה עכשיו 10:45 והטמפרטורה בנמל 42 מעלות פרנהייט." אנאבל, צעירה יפהפייה בעלת שיער שחור ארוך וחלק, אסוף בחלקו, הביטה במסלול הנחיתה המתקרב. שדה התעופה שוכן בתוך המישורים האין-סופיים שמעליהם טס המטוס בשעתיים האחרונות - ארץ ענקית שטוחה וחדגונית מכוסה בקרקע חקלאית מעובדת. היא סרקה את קו האופק כדי לאתר סימן להרי הרוקי הגדולים מכוסי השלג שבהם תכננה לבקר ולגלוש לפני החזרה הביתה לפלורידה החמה, אבל לאכזבתה הבחינה רק ברצועה חומה ומטושטשת. המטוס נחת רכות במסלול הרחב והתקדם אל שרוול המעבר למסוף. אנאבל מיהרה לקחת את תיקה. היא יצאה מסיפון הנוסעים ועברה בשרוול המוביל לאולם הרחב של מסוף E. "סלחי לי", פנתה לדיילת בכניסה, "איך אני מגיעה לטרמינל החלל?" "תרדי במדרגות שם וקחי את הרכבת." בלוח הטיסות נרשם כי טיסת החלל יוצאת בשעה 12:00 בדיוק. היא שמחה לגלות שאינה צריכה להילחץ בזמן, התיישבה באחד מבתי הקפה שבמסוף והזמינה קפה. אחר כך פתחה את המכסה שבשעון היד שלה ולחצה על הכפתורים שמתחתיו. היא חייכה כשראתה את פרצופה של חברתה מציץ מהצג שבמכסה, כשברקע נראים בנייניו הגדולים של אזור המסחר והעסקים של העיר דנוור. "היי קרול", בירכה אותה. "אנאבל, את כבר פה בדנוור?" "כן, אני ממש מותשת ויש לי טיסה במעבורת בעוד שעה. אני לא יודעת איך אעמוד בזה." "אמרתי לך לבוא אליי יום לפני כן, טיפשה, טיסה במעבורת זה לא דבר קל." "מה לעשות, לא יכולתי. את לא שוכחת לארגן את הסקי בסוף השבוע, נכון?" "הגזמת! הכל סגור. נו, מתרגשת?" "קצת, אני עוד לא קולטת שאהיה עוד מעט בחלל." "אל תשכחי אותי שם בכדור הכחול, טיסה נעימה." "תודה קרול, ביי." "ביי." מאחורי גבה של קרול, בבית הקפה שבו ישבה, חיבק טימותי הצעיר את חברתו ונשק לה נשיקה ארוכה בשפתיה. "אני חייב לרוץ", אמר לה. "אני מאחר לטיסה." "תודיע לי לפני שאתה נוחת בחזרה", השיבה לו חברתו. "אני אחכה לך כאן, בבית הקפה, רק אל תעשה שטויות שם למעלה." "בסדר מתוקה, להתראות." טימותי יצא מבית הקפה ועלה על האופנוע החדיש שחנה על המדרכה, התניע אותו והחל לנסוע בדממה ובמהירות ברחובות העמוסים בתנועה של מרכז העיר. כעבור זמן קצר הגיע לפקק תנועה ארוך ואיטי להחריד וניסה ללא הצלחה לעבור ולתמרן בין המכוניות. "שיט, אני מאחר לטיסה", אמר לעצמו. מתוסכל הביט סביבו. מתוך אחת המוניות יצא נוסע שסגר אחריו את הדלת האחורית בחבטה. הוא אחז בידיו במה שנראה כתיק גב גדול עם כתפיות. טימותי ראה את האיש צועד במהירות אל שפת המדרכה, שם הניח את התיק הגדול על המדרכה. הוא פתח את הרוכסן בחלקו העליון, משך מהתיק שתי יריעות פלסטיק לבנות מקופלות ומיהר למתוח וליישר את הקפלים כך שהיריעות נעשו ארוכות וגמישות. טימותי הבין מייד במה מדובר. "כנפי דבורה", מלמל לעצמו, "הייתי צריך לקנות אחד כזה." "כנפי דבורה" היה להיט חדש ופופולרי בקרב הצעירים. זה היה מתקן המורכב ממנוע שתי פעימות קטן ופשוט אך בעל עוצמה חזקה, שתי כנפי פלסטיק גמישות באורך של כמטר ועשרים ומערכת ממסר ממוחשבת המחקה את תנועת השרירים של החרקים המעופפים. המתקן נאסר לשימוש בתוך העיר מאחר שרעש הטרטור החזק והמונוטוני שיצר הטריד את שלוותם של התושבים ושל העובדים במשרדים, במיוחד את אלו שעבדו בקומות הגבוהות. רעש זמזום מרוחק משהו הבהיר לטימותי שאותו אדם, שכעת הרים והרכיב על גבו את המתקן כששתי הכנפיים משתלשלות ממנו, לא היה היחיד בעיר שכנראה היה מוטרד יותר מפקק התנועה מאשר מהקנס הצפוי. הוא הרים את עיניו והבחין בשני אנשים המרחפים להם מצפון לדרום מעל רחוב לרימר. האיש על המדרכה העיף מבט מהיר לצדדים כדי לוודא שקטע המדרכה הסמוך אליו פנוי מאנשים ואחר משך בחוזקה בחוט המחובר אל תיק הגב. טרטור נשמע מתוך התיק ומייד לאחר מכן החלו שתי הכנפיים הגמישות לפרפר במהירות כשהן מעלות ענן קטן של אבק מהמדרכה. האיש משך בחבל המחובר לכתפייה בתיק הגב. תוך זמן קצר הוא כבר התרומם כלפי מעלה, צובר גובה בריחוף אל מעל לגגות. טימותי עקב אחריו בעיניו במבט מלא קנאה. המכוניות התקועות בפקק המשיכו לזחול באיטיות מורטת עצבים. הוא החליט לעשות משהו אחר. הוא עלה על המדרכה והחל לנסוע עליה תוך שהוא מבריח עוברים ושבים המקללים אותו נמרצות. הוא הגיע לאחת הסמטות ופנה ימינה. משם המשיך מעט בסמטה עד שנתקל בקיר לבנים שחסם אותה לכל רוחבה. "לעזאזל", קילל, "מתי העירייה הספיקה לחסום כאן? המטומטמים נזכרים לחסום דווקא כשאני ממהר." הוא פנה חזרה לעבר הרחוב הראשי והבחין בשוטר שנעמד מולו בכניסה ומסמן לו לעצור. הוא האט ועצר ליד השוטר. "רישיונות בבקשה." טימותי שלח את ידו אל כיס הז'קט שלבש כשלפתע הרים את עיניו לעבר נקודה כלשהי מאחורי השוטר. "תיזהר!" צעק. השוטר, שנבהל מחשש לעוד אופנוע שקט שדוהר לעברו על המדרכה, קפץ במהירות בצעד ארוך לתוך הסמטה. זה הספיק לטימותי ללחוץ על הדוושה ולזנק עם אופנועו אל תוך הרחוב הראשי כשהפעם הוא נוסע בכיוון ההפוך מזה שממנו הגיע לסמטה. כעבור מספר שניות הוא פנה שמאלה לסמטה אחרת שתמרור אין כניסה ניצב בפתחה וכמעט התנגש בטנדר גדול שבא מולו. הטנדר נעצר בחריקת צמיגים וטימותי הצליח איכשהו לעבור במרווח הצר שבין הטנדר לקיר המבנה. הוא יצא מצידה השני של הסמטה כשצפירת נהג הטנדר הזועם מלווה אותו מאחור. משם המשיך במהירות על כביש מהיר עד שהבחין בתמרור מהבהב ובו ציור של אופנוע. הוא נכנס לנתיב האופנועים הצר ושם כבר היה יכול להגביר את המהירות באופן חופשי. הוא הביט במד המהירות שסימן 120 קמ"ש ואחר כך 140 ו-160. המד נעצר כשהגיע ל-190 קמ"ש. כעבור זמן מה הבחין בתמרור מהבהב עם ציור של מטוס. הוא פנה ימינה ונכנס לתוך מנהרה, שם כבר היה תמרור עם הגבלת מהירות ל-80 קמ"ש ואחר כך ל-40 קמ"ש עם שילוט לטרמינלים השונים. הוא המשיך עד לשלט Space Terminal ואז פנה אל מנהרה המתפצלת ימינה. 2 לאחר שסיימה לשתות, ירדה אנאבל במדרגות. מעל דלת המסוע התנוסס שלט ארוך ובו תרשים המסלול: ממסוף E הרכבת עוברת במסופים D, C, B, A. אחריהם סומן מיקומו של Jeppesen Terminal - הטרמינל הראשי והגדול של נמל התעופה - ואחריו, בקצה המסלול סומן Space Terminal. כשקראה את צמד המילים האחרונות, החלה להתרגש, מנסה לעכל את העובדה שבקרוב, בפעם הראשונה בחייה, אכן תטוס לחלל. גם העובדה שלפניה עבודה חדשה וקידום משמעותי הוסיפה להתרגשות. הרכבת הגיעה והדלתות נפתחו. אנאבל נכנסה והתיישבה והמתינה בסבלנות שתעבור את כל התחנות עד ליעדה. כשדלתות הרכבת נפתחו בתחנה האחרונה, היא פסעה אל אולם רחב עד שהבחינה בדלפק עם השלט שאותו חיפשה:C.M.R. "היי, אנאבל גארסייה", פנתה לדיילת שעמדה בדוכן. "ברוכה הבאה", חייכה הדיילת. "הנה הכרטיס שלך. העלייה למעבורת בעוד עשרים וחמש דקות." היא התיישבה, סורקת במבטה את הממתינים באולם, תוהה מי מהם אמור להיות עמית לעבודה במפעל המיקרו-רובוטיקה שבו היא אמורה לעבוד. קצרת רוח, קמה והחלה לשוטט באולם כשהיא מביטה בתמונות גדולות התלויות על הקירות, שבהן נראו מעבורות מרחפות בחלל על-רקע כדור-הארץ. לפתע שמעה צעקות רמות מדלפק סמוך שהשלט "דלתה תיירות חלל" התנוסס מעליו. "אני מצטער מאוד, גבירתי הצעירה", הרעים בקולו איש מלא ומבוגר כבן שבעים בעל שיער שיבה. "האישור שיש לי ביד הוא מספיק בהחלט. לא היינו עושים את כל הדרך מניו-יורק לכאן רק כדי שתגידי לי ללכת הביתה." צמוד אליו עמדה אישה מבוגרת בת גילו שאחזה בזרועו. "די ג'ורג'", הפצירה בו. "אסור לך להתרגז יותר מדי." דבריה רק עוררו את חמתו. "מותר לי בהחלט להתרגז, רשל. אני כבר לא חולה בלב. ואם את עוד לא הבנת את זה, איך את רוצה שהאישה הזו תבין? יש לי אישור רפואי, וזה מצוין כאן שחור על גבי לבן." עיניו הצטלבו לרגע עם עיניה של אנאבל שהביטה נבוכה במתרחש. "הנה, יש כאן גברת צעירה ונבונה", אמר כשהוא מושיט לה את הנייר שבידו. "תראי בבקשה מה שכתוב כאן. נכון שאני צודק והבעיה שהייתה לי נפתרה?" אנאבל הנבוכה לקחה את הנייר והביטה בו. בראש המסמך הופיע לוגו של T.D".T - רופאים מומחים" וכותרתו הייתה: אישור רפואי למר ג'ורג שטיינברג. במסמך צוין שמר שטיינברג טופל במרפאתם בחודשים האחרונים בטיפול מיקרו-רובוטיקלי וכעת העורקים וכלי הדם שסביב ליבו תקינים לחלוטין ולכן אין לו כל מגבלות בתפקוד ורק נדרשת בדיקת ביקורת פעם בשנה. "לא נעים לי להתערב", אמרה אנאבל בקול נבוך, "במקרה אני רופאה ואני מתמחה בננו-טכנולוגיה ובמיקרו-רובוטיקה רפואית. הטכנולוגיה הרפואית כיום מאפשרת לנקות ולרפא כלי דם פגומים או סתומים שגורמים למחלות לב באמצעות רובוטים זעירים. אם המסמך הזה אמין, אז כדאי מאוד שתבדקו זאת." "אין לי מה לבדוק", השיבה לה הפקידה בדלפק בנחרצות, "ההנחיות הרפואיות שלנו קפדניות וחד-משמעיות. חל איסור להעלות למעבורת מי שסובל מבעיות בליבו, ובגלל זה כל נוסע אמור להמציא לנו אישור רפואי לפני שהוא עולה לסיפון." "נכון!" התפרץ ג'ורג'. "מי שסובל מבעיות בליבו אסור לו לעלות. אבל אני סבלתי בעבר וכעת אני בריא, וזה כתוב כאן." "אין לכם רופא או מישהו אחר שיוכל לאמת את זה?" שאלה אנאבל. הפקידה חייכה בהתרצות. "רופא החלל שלנו נמצא כעת בישיבה אבל אני אנסה להפריע לו." היא הרימה את שפופרת הטלפון שעל שולחן הדלפק וחייגה. "את דוקטור רוברטס בבקשה", אמרה לתוך הפומית. "אני צריכה אותו דחוף, יש לי כאן בעיה עם נוסע." היא הקשיבה למשך מספר שניות לאפרכסת ואחר הרימה את עיניה לעברו של ג'ורג'. "שבו כאן, עוד מעט נקרא לך להיכנס לחדרו של דוקטור רוברטס." ג'ורג' חייך בהקלה כאילו כבר קיבל את האישור הסופי לטוס. "תודה לך", אמר לפקידה "ובמיוחד תודה רבה לך מיס...?" "גארסייה, אנאבל גארסייה. אין צורך, שמחתי לעזור." היא חזרה והתיישבה, מביטה בתמונות ובשלטי הפרסומת המוארים שמסביב. מחלונות הענק באולם נראה רכב גורר מטוס גדול וארוך, צבוע כחול-אדום, הצבעים המסחריים של חברת דלתה. אנאבל זיהתה מייד שמדובר במעבורת חלל. היא נראתה בדיוק כמו המעבורות בתמונות התלויות שבאולם. צורתה של המעבורת הייתה שונה לחלוטין מצורתן של מעבורות החלל שהכירה בילדותה. היא הייתה בעלת גוף מוארך וחרטום חד כשבבסיסו כנפיים צרות בצורת דלתה שהתמזגו בחלקן הצר והקדמי עם הגוף הארוך בעל הפרופיל המעוין במין שתי שדרות ארוכות, אחת מכל צד, עד לחרטום, כשמעליהן נראית שורת חלונות הנוסעים. מעל לחרטום נראו חלונות תא הטייסים. שני מנועים אדירי ממדים בלטו מהכנפיים. במקביל להם היו מותקנים מתחת לכנפיים עוד מספר גלילים מוארכים. המראה המרשים של המעבורת הוסיף להתרגשותה של אנאבל והאיץ את פעימות ליבה. "החבר הכי טוב של": סקירה על הספר החדש והמרתק של מיכאל יכין החיים החדשים על פני כדור-הארץ השתנו ברגע אחד ... חשבתם פעם מה יהיה כאן כשאנחנו לא נהיה כאן? חשבתם פעם מה יקרה בעולם שלנו בעידן שלאחר האדם? אם יום אחד ניעלם מכאן, דברים לא ישובו כמקודם. האדם שינה את כדור-הארץ לנצח. בני האדם המודרני, ה'הומו ספיאנס, גרמו באלפי השנים האחרונות להכחדתם של מאות אלפי מיני בעלי חיים. ומאז המהפכה התעשייתית ותנופת העיור והפיתוח, גם המיטו אסון אקולוגי על מרחבי הטבע והמחיה של הנותרים. לעומתם ישנם מינים מעטים שלמדו לחיות דווקא לצד האדם, ואפילו לשגשג. וזאת באמצעות כלי רב עוצמה ששימש את האדם עצמו - התבונה. חזירי הבר, התנים, החולדות העורבים וגם הכלבים והחתולים - הם כנראה יהיו שליטי כדור-הארץ הבאים.