ללא רחמים

אם חשבנו שאירועים מזעזעים של "המתת חסד" יכולים להתרחש רק בצרפת או באמריקה, מתברר להוותנו שטעינו, התופעה מצויה גם אצלנו, בישראל, על אף היותנו "רחמנים בני רחמנים". עם התפשטותה של תפיסת העולם המטריאליסטית המשווה ערך רק להישגים גשמיים, הרחמים והמצפון מתמוססים והחברה מתנהגת כמו מכונית שאיבדה את הבלמים. תפיסת העולם המוליכה לביצוען של המתות חסד מבוססת על שתי הנחות: א. טובת הכלל עדיפה על טובת היחיד. ב. טובתו של החולה הסופני בעצמו מחייבת לקצר את חייו בשעה שאיכות חייו מתדרדרת ואין להם עוד טעם. כתוצאה משתי הנחות אלה לוקחים לעצמם אלה שמאמינים בהן את הזכות להחליט מתי יש לקצר את חייו של חולה ומתי להאריכם, ולאלה שמתנגדים להשקפת עולמם הם קוראים באופן פרדוקסאלי אכזריים ומוגי-לב, שבהימנעותם מקיצור חייו של החולה מוסיפים סבל על סבלו, בלא טעם. יש המוכנים להסכים עם "המתת חסד" רק אם תעשה באופן פסיבי, כגון ניתוק ממכשירים או מניעת מזון, נוזלים, חמצן ותרופות, אולם מתנגדים לה במידה ותעשה באופן אקטיבי כגון על-ידי הזרקת חומר רעיל. אולם ההבדל בין שתי השיטות הוא סמנטי בלבד, שהרי התוצאה היא אחת, ואין החלוקה נועדת, אלא כדי להשקיט את מצפונו של מי שמבצע את ההמתה הפסיבית - כאשר הוא מבצע המתה פסיבית "מצפונו" שקט, שהרי הוא "רק" ניתק את המכשירים מהחולה ולא הזריק לו קוקטייל קטלני, ולדעתו אין זה בבחינת רצח. על-פי החוק בישראל, "המתת חסד" אקטיבית אסורה בהחלט. אם נעשית פעולה שכזאת בבית חולים כלשהו, עלול הרופא המבצע לעמוד לדין באשמת הריגה. המתה פסיבית לעומת זאת אינה אסורה על-פי החוק, ואף נתפסת בעיני חלק מהרופאים כנורמטיבית ולא כמעשה קרימינאלי. בראיון לעיתון מעריב [י"ד כסלו תשנ"ט] הודה רופא בכיר: "המתות חסד פסיביות הן מעשה של יום ביומו בבתי החולים". במשרד הבריאות הצטדקו: "אי חיבור של חולה סופני למכשירי החייאה אינה בבחינת 'המתת חסד', אך לעומת זאת לאף גורם אין רשות לנתק ממכשירי החייאה חולה שמצבו לא מוגדר כמוות מוחי". בפועל, ישנם רופאים שאינם מתייחסים כלל להוראה זו. הם לא מכריזים על הכוונות שלהם בפומבי ואינם פונים לבקש רשות בכל פעם שהם אכן מתכוננים לעשות זאת, בדיוק כפי שהגדיר אותו רופא בכיר: "מעשה של יום ביומו בבתי החולים". פרופ' גבי ברבש, מנכ"ל משרד הבריאות, נשמע נחרץ, ואף ביטא זאת בקביעה ברורה: "חד-משמעית, אין 'המתות חסד' בישראל". כשהתאשפז הגאון הגדול, הרב שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל, בערוב ימיו בבית החולים, ניגש אליו פרופסור אחד ואמר לו: "קשה לי לקבל את מה שנאמר על-ידי חכמינו ז"ל: 'טוב שברופאים לגיהינום'". הרב השיב שהוא מצטער שאינו יכול להסביר את אמרת חז"ל זו, כיוון שהוא חושש שמא הפרופסור יפגע. הפרופסור הצהיר שאינו נפגע כלל ואפשר גם אפשר להסביר, אולם הרב עמד על סירובו. לבסוף, משרבו ההפצרות וההבטחות, אמר הרב: "אם אתה רוצה לדעת את פירוש האמרה של חז"ל, תיגש לפרופ' פלוני ותשאל אותו", וכאן הוא נקב בשמו של בן שיחו עצמו, והוסיף שאין אדם בעולם שמבין את מאמר חז"ל יותר טוב ממנו". כוונתו היתה שכל רופא טוב צריך שיעשה מידי פעם חשבון נפש עם עצמו, ובודאי ימצא בעשייה הרפואית-מקצועית שלו דברים הצריכים תיקון, ולמשל, שמא ארע לו שלא סייע למטופל ככל יכולתו, שמא לא נטל עצה מרופא עמית כאשר התעורר אצלו ספק לגבי הטפול המתאים, או שמא התעקש על טיפול מסוים, שלא היה נחוץ, או אף מזיק, או שמא לא הודה בטעותו, הסתיר מידע מהחולה ומבני משפחתו, מנע את הטיפול הרפואי הטוב ביותר שהיה נחוץ לחולה והעדיף חולים בעלי אמצעים על פני מחוסרי אמצעים. אין רופא שלא טועה, וגם רופא מפורסם ובעל שם טועה לפעמים. על המיטות בבתי החולים שוכבים בני אדם חולים. מאחורי רבים עבר עשיר של עשייה פורייה, משפחה אוהבת, קרובים וחברים. החולה איננו עוד מספר אלמוני, אלא אישיות, נפש בגוף חי ונושם, נושא מטען של רגשות, חרדות וייסורים, ומצפה לקבל יחס אנושי גם בשעותיו האחרונות.

חכמת חיים היא מתנה עבור לילות ללא שינה עבור בגידות של חברים עבור דמעות של אהובים עבור פרידות פתאומיות בשורות רעות וייסורים עלבון וסבל, אכזבות וחלומות מנופצים... בספרים מצויה היא בשפע אך מהם החכמה לא לומדים אין לה ערך ושווי בכסף מחירה הוא - חיים! מתוך ספר השירים "לנפץ אשליות". מאת: אילן זמיר

הקדמה

בשני דברים ישראל לא הודתה מעולם: ביכולתה הגרעינית ובקיומן של "המתות חסד" בין כותלי מוסדותיה הרפואיים. אולם בזה מסתיים הדמיון שבין השתיים, שכן היכולת הגרעינית ידועה ומפורסמת לכל, ואילו "המתות החסד" הן אחד הסודות השמורים ביותר במדינה. בספר שלפניכם נחשפות פרשיות מזעזעות שהתרחשו בחדרי חדרים של בתי החולים הציבוריים, תחת מעטה כבד של סודיות רפואית. פרשיות שמעידות ש"המתות חסד" אכן מתקיימות בישראל, ושלא הכל שפיר ב"ממלכת הרפואה", בניגוד לתדמיתה המקצועית והמוסרית הטהורה. מדובר בתופעה מקוממת המקשרת, באופן פרדוקסאלי, בין שני מושגים הופכיים: המתה - וחסד, כאשר פעמים רבות אין המדובר, אלא ברצח ללא רחמים של חולים סופניים, שלא מרצונם ושלא בידיעתם, דבר הנוגד את ייעודו של מקצוע הרפואה, שתכליתו להאריך את חייו של האדם ולא לקצרם, ואף נוגד את החוק. למרבה האירוניה, הספר שלפניכם, שמטרתו להתריע נגד תופעת "המתות החסד" הנעשות במדינת ישראל, יוצא לאור סמוך לקבלתו בקריאה ראשונה בכנסת (6 בדצמבר 2005), של "חוק החולה הנוטה למות", אשר לפיו יוכלו חולים סופניים לבחור שלא לקבל טפול, ולהביא לקיצור חייהם. למרות היות החוק מקושט במילים משפטיות מפולפלות, ולמרות שהוא מתיר רק המתות חסד על-פי בקשת החולה, אין החוק אלא נדבך נוסף בהידרדרות החברה הישראלית אל תהומות הניהיליזם. (בסוף הספר תמצאו נספח שבו הבאנו את תמציתו של החוק החדש). פרט לבעייתיות שיש בחוק, בכך שהוא נותן היתר להימנע מלתת טפול לחולה סופני על סמך עדותם של קרובי משפחה או חברים (שמעידים שכך היה רצונו של החולה), אשר עלולים להיות נוגעים בדבר, וכן בהיתר להימנע מלתת טפול אף אם החולה איננו מתייסר בייסורים, אלא סתם כך מאס בחייו, מביא החוק החדש לפגיעה חמורה בערך "קדושת החיים", בהכשירו קיצור חייהם של חולים, אם כי בתנאים מסוימים, מכל מקום, מיום קבלתו ואילך יקל מבחינה נפשית, על כל מי שירצה לקצר חייו של חולה, לעשות כן, בין באופן אקטיבי ובין באופן פסיבי, בין בידיעתו והסכמתו של החולה ובין שלא בידיעתו והסכמתו - כיון שכבר נחצה ה"קו האדום" של קדושת החיים, שוב לא יקשה לחצותו פעם נוספת, אף אם יעשה הדבר בניגוד לחוק. אף כי "המתות החסד" הן אכן התופעה החמורה מכולן, אין הן הביטוי היחיד לזלזול ולחוסר הרחמים של הצוות הרפואי כלפי מטופליו, הביטויים לכך חוזרים על עצמם בווריאציות רבות ושונות. כמי שחווה על בשרו את הרגשת חוסר האונים, שבאיבוד היכולת להשפיע על הצלת חייו של אבי בימיו האחרונים, וזכה ליחס מנוכר ומשפיל מצד הצוות הרפואי, יחס שמנע, לדעתי, את האפשרות להציל את אבי מן הטפול הכושל בו "זכה", ואשר הביא למותו הלא טבעי ובטרם עת, אני חש צורך ואף חובה לשתף את הציבור הרחב במה שקרה לי, ובודאי גם קרה וקורה לרבים אחרים המצויים במצבים דומים. איני מאחל לאף אדם את מה שעבר עלי, אולם אם בכל זאת יצטרך מישהו להתמודד עם מצבים כאלה, אני מקווה שהמידע שבספר הזה יקל עליו את ההתמודדות. מותו של אבי הותיר בי את התחושה המעיקה שיתכן שהסתלקותו בלא עת נבעה, בין היתר, מזדון ליבם של גורמים במערכת הרפואית, ולכן החלטתי, כרופא במקצועי, לחקור את המקרה בניסיון להתחקות אחר הנסיבות האמתיות שהביאו למותו. החקירה היתה מלווה בקשיים שנבעו, בין השאר, ממאמציו של בית החולים להעלים ולטשטש מידע חיוני מתיקו הרפואי של אבי, אולם בסופה הגעתי למסקנות ברורות לגבי נסיבות הסתלקותו. בהמשך אספתי עדויות של אנשים אחרים שעברו חוויה דומה בבתי חולים שונים ברחבי הארץ, וכן ליקטתי אינפורמציה מאמצעי התקשורת, עד שנגלתה לנגד עיני התופעה במלוא מימדיה המפלצתיים. המידע הרבגוני והייחודי המרוכז בספר שלפניכם, עושה אותו, בנוסף על אסופה של ספורים אישיים, גם למדריך רפואי ומשפטי, שיוכל להועיל לכל מי שבריאותם וחייהם שלו ושל בני משפחתו יקרים ללבו. מטרת הספר להפר את דממת המוות השוררת סביב התופעה החמורה של "המתת החסד" הגלויה והסמויה, על-ידי חשיפתם של מקרים מזעזעים שהתרחשו בין כותלי בתי החולים, ובכך לעורר את הציבור לפעול על-מנת לעצור את התהליך האכזרי הזה, וגם לעורר את החולים ובני משפחתם שלא לסמוך על הרופאים בעיניים עצומות, ולהיות מעורבים יותר בתהליך הרפואי כדי שיגדלו סכויי הצלחתו. כללתי בספר סיפוריהם של אנשים שיקיריהם נפטרו בלא עת בבתי החולים. בחלק מהמקרים, משיקולים משפטיים ואתיים, העדפתי לשמור על חיסיון שמם של בני המשפחה ובית החולים, באחרים לפי דרישת המשפחות ועל אחריותן פרסמתי את השמות של הנוגעים בדבר ושל בית החולים בו התרחש האסון.