המשפט "הידעת נורית שסבתא שושה היא תהלה של ש"י עגנון?" מופיע בעמודים הראשונים בספרה של נורית. ומשפט שני הכרוך בראשון: "תוכיחי לי שסבתך תהלה". שני משפטי מפתח אלה נוטלים את הקורא הסקרן למסע מרתק שתולדות הישוב העברי בארץ ישראל וסיפורה של "תהלה", מהידועות ביצירותיו של חתן פרס נובל, הסופר ש"י עגנון, שלובים בו ואין להפרידם.
"תהלה" של ש"י עגנון (על-פי מקורות שונים): תהלה צדקת ירושלמית זקנה בת 104 שנים, עיניה הזוהרות, ופניה המאירות אינן מעידות על גילה. והיא זריזה וחרוצה כעלמה צעירה, למרות מסכת חיים טרגית ורווית אסונות. המספר פגש בתהלה בהזדמנויות שונות, ובכל פגישה, נחשף לפן אחר באישיותה. בצעירותה הייתה תהלה מאורסת לשרגא, כשנודע לאביה שנמנה על המתנגדים, כי משפחתו של שרגא מן החסידים, קרע את התנאים, ביטל האירוסין, והתנגד לבקש סליחה מהארוס המנודה.
תהלה נישאה לאחר, ילדה שני בנים ובת, אך לא זכתה להביאם לחופה. הבנים נפטרו, והבת המירה דתה, ונכנסה לבית הכומריות (מנזר). תהלה רואה בגורלם הטראגי של ילדיה עונש על ביטול האירוסין. היא מרבה לעסוק בצדקה בממונה ובגופה, לנזקקים, יהודים וערבים כאחד. קוראת בתהילים, מרבה בתפילה, ופוקדת את הכותל לעיתים קרובות. כולם מכירים אותה ורוחשים לה כבוד. אפילו פקידי השלטון הבריטי לא עומדים בפני מבט עיניה ונחישותה, ונענים לבקשותיה.
לקראת פרידתה מן העולם, ביקשה מהמספר, שיכתוב עבורה מכתב מחילה לשרגא (הארוס המנודה). לאחר בקשת המחילה, ובהרגשה שחובה שולם, נפרדה מן העולם.
בספרה "סבתי תהלה גיבורת ש"י עגנון פורשת נורית את קורות משפחתה הענפה, ומספרת גם על אמה רחל (נכדתה של שושה/תהלה) ואביה מרדכי.
להיות נצר למשפחה שקורותיה שלובות בתולדות ארץ ישראל עניין מכובד הוא. על אחת כמה וכמה אם מדובר בדמויות אשר שמשו השראה ליצירה ספרותי בעלת משמעות.
"אם לא נספר לא נדע" נאמר בספר, אבל גם ו"אולי לא היו הדברים מעולם". כי הרי בעולמה של ספרות הכול יכול או לא יכול להיות.
ארבעת החלקים בספר:
- בחלק הראשון נפרש סיפורה האמיתי של הסבתא רבא, שושה, מימי ילדותה בפולין, נישואיה, לידת 16 ילדים, מתוכם 12 שרדו. אהבתה לארץ ישראל ארץ הקודש, הגשמת חלום העלייה וההשתלבות בבניין הארץ ותקומתה.
- בחלק השני מנסה נורית להוכיח שאכן סבתא שושה הייתה ההשראה לסיפור תהלה של ש"י עגנון.
- בחלק השלישי מדגישה המחברת את קווי הדמיון בין "תהלה", סבתא שושה ורחל נכדת שושה, וכל זאת, באמצעות מכתבי הניחומים שהתקבלו בשנת 1997, לאחר מות האם, ומשפטי מפתח מיצירתו של ש"י עגנון. וכך באמצעות השלוב בין המתואר ביצירתו של ש"י עגנון וקורות המשפחה לענפיה, מובל הקורא לשילוב ייחודי בין תולדות המשפחה והשתקפות קטעים מהם ביצירתו של ש"י עגנון וזווית הראיה המיוחדת שלו.
על "תהלה" של עגנון נכתב הרבה. הנובלה שמשה השראה לניתוחים ספרותיים ולהתייחסויות בתחום המיסטי פילוסופי. תקצר היריעה מלפרט או להתייחס. מה שברור כי מנתחי יצירתו של עגנון והכותבים עליו לא הכירו את סיפורה של סבתא רבא שושה והשתקפותה ביצירת עגנון.
ביום ה-18.07.07, נערך כנס לכבודו של ש"י עגנון, מטעם "יד בן צבי", ובו השמיע פרופ' דן לאור הקלטה נדירה משנת 1958, שהתגלתה רק לאחרונה. בהקלטה מספר עגנון על פגישתו עם תהלה ליד הכותל המערבי, בערב תשעה באב, בשנת 1938.
לדברי נורית, עגנון הכיר את שושה-תהלה, כבר בשנת 1908, כשגר בבית הדירות להשכרה שניהלה. בשנת 1938, השתדלה שושה להציל את שלמה בן-יוסף, עולה הגרדום, מידי הבריטים. היא התפללה בכותל, ושלחה מכתבים לממשל הבריטי, אך כחודש לפני ערב תשעה באב, באותה שנה, הוצא שלמה בן-יוסף להורג.
ההקלטה שנמצאה, הוכיחה לכל חוקר, שהסיפור תהלה נכתב על גיבורה אמיתית שחיה בירושלים, ולא על דמות ספרותית דמיונית.
- החלק הרביעי נושא כותרת כפולה: "ושושה המשקיפה ממרומים גאה במפעל חייה", "ואולי לא היו הדברים מעולם", סיפורים מימי ילדותה של נורית.
רשימה זו אינה מתיימרת לקבוע עמדה בשאלה האם סבתא שושה היא אכן "תהלה" של עגנון או שרק חלק מתולדות חייה וקווי אפיון נוספים שמשו השראה לסופר. אבל, אין ספק - יותר מדי אירועים ומוטיבים מתולדות המשפחה וסבתא שושה, מקבילים לתיאורי המספר בנובלה ואין זה הגיוני לטעון כי יד המקרה בדבר. לכן יש עניין מיוחד בספר, שהרי לא נפוצות ההזדמנויות לזהות דמות ספרותית ביצירה נודעת כל כך, עם אישיות בשר ודם שמשפחתה חיה אתנו.
קווים משותפים לסבתא שושה ולתהלה
- הילדים בספרו של עגנון - לגיבורת הנובלה שלושה ילדים בלבד. גורל רע פקד כל אחד מהם. שני הבנים מתו במחלה ובטביעה בביצה. רוח רעה נכנסה בבת, ונטרפה דעתה ולפי דברי הרבנית שבסיפור, ברחה, נכנסה לבית הכומריות (מנזר), והמירה את דתה.
במציאות לסבתא שושה היו שנים עשר ילדים . חייהם של שלשה ילדים היו שזורים בטרגדיות ובאירועים חריגים. עגנון ממקד את סיפור תהלה בילדים אלה.
הבן הראשון - בספרו של עגנון אין לו שם - במציאות נקרא שמו שרגא (שפירושו נר - ילד של אור) חלה במחלה קשה בהיותו בן חמש ונפטר. בנובלה "תהלה" - הבן חלה /נפגע לאחר מפגש עם אדם לבוש תכריכים /מטורף ומכאן ואילך "היה דועך כנר נשמה".
הבן השני - ללא שם בסיפורו של עגנון - ובמציאות נקרא שמו גרשון, נסע בהיותו בן 16 לאנגליה בלא ששיתף משפחתו בהחלטה, ושנים רבות נחשב כנעדר. בספרו של עגנון יצא הילד עם חבריו ליער לאסוף ענפים לחג השבועות לא חזר ונעלם. הכול סברו שנחטף, עד שברבות הימים מצאו גופתו בתוך הביצה הגדולה.
הבת שרה התרחקה במציאות מאמונת הוריה החסידים, סירבה לתחנוני ההורים להינשא לרב ידוע שביקש את ידה. הפכה לציונית, עלתה לארץ ועסקה בעבודות שונות עם החלוצים. בתקופה זו הכירה את עגנון.
בספרו של עגנון לא זכתה הבת שהוריה יוליכוה לחופה משום שנכנסה בה רוח רעה ונטרפה עליה דעתה ואף המירה דתה. (התרחשות המקבילה לנטישת האמונה, עזיבת בית ההורים והצטרפות לחלוצים של בתה של שושה)
- החתן שארוסיו לתהלה בוטלו - אצל עגנון הוא נקרא שרגא. במציאות שם הארוס אשר שושה לא נישאה לו היה אחר. אבל בנה הראשון מנישואיה נקרא שרגא.
גם תהלה גם סבתא שושה חיו בצל ביטול האירוסין לחתן, בשל השתייכותו לפלג החסידי (בני המשפחה של השתיים, האמיתית והספרותית היו "מתנגדים") שתי הדמויות התלבטו בשאלה האם הטרגדיות והפגעים שפקדו את שלושת הילדים היו עונש/קללה בגלל ביטול האירוסין.
כך או אחרת - ההשוואה, אשר הובאה ברשימה זו על קצה המזלג ובאופן חלקי בלבד, בין תהלה וסבתא רבא שושה בספר החדש מעוררת עניין לא רק עבור חוקרי ספרות, אלא גם לחוקרי ארץ ישראל ותולדותיה. מאז פרסמה נורית את ספרה קיבלה לא מעט תגובות מעודדות מאישים בולטים מתחומי חקר הספרות ועגנון. הספר אינו למכירה אך יימצא בקרוב בספריית ההשאלה של בית הספרים הלאומי, ובספריות אקדמיות ברחבי הארץ.
