"אהבותיהם של האנשים הלא חשובים", כך נקרא קובץ הסיפורים של דניאל מנוחין. במבט ראשון על צלליות הדמויות על עטיפת הספר, אתה מרגיש מיד שזה ספר על אנשים שחיים בצל, האנטי גיבורים של החיים.
דניאל, כך מתברר הוא 'פקיד אפור' ומי שקורא בדפים שכתב, מרגיש שלעתים הזהב טמון בפינה הכי אפורה והכי שגרתית. הקריאה בסיפוריו מעלה את התחושה, שמעבר לניירת ולקלסרים צץ לו סופר מיוחד. זה ספרו הראשון, ולמקרא הסיפורים הבשלים, די מפתיע שזה ספר ביכורים. במשך שנים כתב דניאל - תחילה למגרות, אחר כך לכתבי עת, ולמזלנו, זכינו שדניאל אסף את החומרים שכתב וקיבץ לנו אותם במחרוזת הפנינים הזו, שלה קרא "אהבותיהם של האנשים הלא חשובים".
למקרא סיפוריו יש תחושה חזקה שאנו בממלכה קסומה, מאד מוזרה. שכונה נידחת של אנשים כל כך מסכנים ואפורים הופכת לממלכה אמיתית, ממלכה שזוכה למלוא תשומת הלב. פתאום מתבררת לנו חשיבותם של הלא חשובים האלה. הסיפורים שלו על האנשים האבודים והאפורים מותירים את הקורא במחשבה על אותם אנשים אלמוניים החיים במעגל של סבל לא נגמר, בסחרחרת של חיפוש אינסופי אחר אושר, אושר שלא יבוא.
כששואלים את דניאל מה מניע אותו לכתוב על האנשים האלה, אותם אנשים "לא חשובים" המופיעים בכותרת הספר - הוא עונה בפשטות: "אני מגיע מאותה שיירה של אנשים כאלה, ועליהם אני כותב. אני בא לבטא את התחושות שלהם, את הכאבים שלהם, את החלומות שלהם".
הסיפור "מדבר" הוא סיפור קצר המשקף את כיוון הכתיבה המיוחד של דניאל. אצטט קטע מן הספר, מאותו סיפור כואב על אהבתם של ירון ורינת שאין בחייהם שום רינה ושום שמחה, רק חיפוש מתמיד אחר אהבה שתחבר אותם, והאהבה שלהם נראית טרגית מרגע לרגע. רינת נשואה אך היא ממשיכה בקשר המייסר עם ירון, הנווד הנצחי. כותב דניאל:
"ירי הביט בה ולא התייחס. הוא ידע שהיא לא איתו. בתוגה הביט בה וידע שאין לו מקום בעולמה יותר. שלוש שנים וחצי הוא רודף אחריה, מרשים אותה במדבר של חייו, והיא כל פעם נענית לו, אבל אף פעם לא עד הסוף. ירון מזהה את זה שוב ושוב. היא נכנסת לסוג של הזיה ונותנת לו לעשות בה כרצונו, אבל אחר כך היא הולכת" (עמוד 34). מדובר בחיפוש מייסר בתוך מעגל אינסופי, התקרבות ושוב ריחוק, ואתה נזכר באותו מיתוס קיומי שהפך לחלק מתורתו של אלבר קאמי, המיתוס של סיזיפוס. צמא אינסופי שלעולם לא ייגמר. כותב דניאל על רינת וירון: "הוא מכיר אותה לא מהיום, ויודע שזה מקומו בחייה. לעולם לא ישיג יותר. אולי מעולם לא היה לו. שום דרך לא היתה לו לדעת איפה באמת הייתה בזמן שסיפר על פרנקפורט. מעולם לא העז לשאול אותה על חלומותיה, הם היו קדושים בעיניו" (עמוד 37).
ירון מנסה להרשים אותה בסיפורים על עלילות הריגול שלו, על הצלחותיו כסוכן חשאי, אבל ירון נשאר אדם חסר זהות וחסר שם גם בחיי האהבה שלו. אור אמיתי וחיים אמיתיים אין לו.
התמורות בחיי הגיבורים של מנוחין נראות שוליות, אך הן הופכות את חייהן, הן טורדות את עולמן, ואנו מוצאים את גיבוריו האומללים בתחושה אינסופית של התרופפות השליטה על חייהם, כאילו אורב להם איזה כוח נעלם, כאילו מחכה איזה כוח נסתר לטלטל אותם. בחלק מן הסיפורים מורגשת אותה אווירה קפקאית של ציפייה למפנה, של גילוי המפנה בחייהם בשעה של הארה פתאומית, בשעה של יקיצה, של היסח דעת.
הסיפור "ביאטריס" מגולל מסכת מורכבת של יחסי אח ואחות, ביאטריס וסמי. האומללות והסודות הנסתרים יוצרים רקמה של קשרים ספק אפלים, ספק גלויים - ולמורכבות הקשרים נוספים בניה של ביאטריס ומסכת של הסתבכות בעולם הפשע: "סמי עמד שם נבוך, וידע כי ביאטריס אולי אף פעם לא תדע עד כמה הוא מעריץ אותה. את העיקשות שלה להמשיך ולחיות את חייה העלובים ובלבד שלא להידרדר לעליבות שבחייו שלו" (עמוד 99).
סיפור אחר, "אובדן", מתאר חיי נישואין כחלק ממעגל של כיליון, של התנוונות ואיבוד המימוש העצמי. בקטע קשה של ריצת המרתון של הגיבורה נטלי, יש התפכחות שורטת: "אז, חשבה, אולי תוותר על חלומה ותחזור להיות מה שהייתה - אשתו של מומחה הביוב מספר אחת בארץ. בהתחלה זה יכאב, אבל טעמו של אובדן לא היה זר לה, והיא תלמד לחיות איתו. שוב" (עמוד 120).
מוטיב האובדן כרוך במוטיב אובדן הדרך, ולי הייתה הרגשה שאני צופה שוב באותה תחושה קפקאית שאין דרך. נגזר על גיבוריו של מנוחין לחיות באי ודאות מתמדת, וכל רצונם להחזיק זה בזה כדי להשיג ודאות בחייהם, מתנפץ אל סלעי המציאות. גיבוריו של מנוחין מבקשים למצוא גאולה רוחנית בקשר או במשמעותו, אך גם נתיב זה מוביל אל מדרון, ולעתים נדמה שהמחבר מונע מגיבוריו גם את הזכות להתייאש, להבין את משמעות הכישלון.
בסיפור "אובדן" מנסה הגיבורה לצוף מעל המשברים ולהבין מה קורה: "היא אהבה אותו, את הבית שבנה לה, את המשפחה שהקימו יחד. לא רצתה לזנוח הכול מהר מדי. אבל היא הייתה לפחות חייבת להבין למה היא אמורה לוותר על חלום חייה. למה שוב חייבים להזכיר לה מהו אובדן" - עמוד 123.
הגיבורים של דניאל מנוחין לומדים להבחין בין המציאות הגלויה לבין העתיד העומד להתרסק. בין חלומות נוצצים לבין תובנה מאוחרת. בסיפור "יהלום אחד קשה", חושף דניאל כבר בהתחלה את ההארה של המציאות הנסתרת: "יהלומים נוצצים ופנים זוהרות. זה מה שאסנת רצתה וזה מה שאני לא יכולתי לתת לה. כל כך פשוט... משום מה הייתה לי אשליה שהיא אוהבת אותי, וכן, הייתי תמים לחשוב, שהאהבה תנצח." (עמוד 151). ברגע של משבר שבו אסנת האהובה נחשפת במציאות שונה לחלוטין, מתחוללת התקרבות מפתיעה בין הגיבור לאהובה: "כל גופה רעד. חיבקתי אותה, לא יכולתי להביט בה נשברת. "אתה בטח חושב שאני זונה, עזריאל," מלמלה אל תוך אוזני, כך שאיש לא ישמע. "את לא, אסנת", אמרתי נחרצות והעמדתי אותה מולי. "את אהבת חיי" (עמוד 159).
הכשלונות והתהומות הם דרך חיים, ואין אזכור של משמעות מוסרית לקויה, אין מספר יודע כל המציג את המציאות במאזניים של חטא ועונש. אי הוודאות ואי ההצלחה הם חלק מסדרי העולם. בכל סיפור נפרשים עולמות של אנשים הנאחזים זה בזה כאוחזים קרשים בלב ים סוער, אך אנו בלב לבה של המקריות; אין דרך ללמוד לקחים, אין דרך למצוא את הנתיב לאושר.
כאשר הגיבורה אורנה בסיפור "סופו של חורף" מנסה לחפש מובן או צופן לחייה כדי לחיות אחרת, היא נחבטת אל ההכרה המכאיבה שהמנוחה תבוא לה רק אם תשלים עם אי היכולת לשנות דבר: "האם רצתה בזאת? מאיזושהי סיבה ידעה, שאפילו אם הייתה לה הזדמנות להחזיר את הגלגל אחורה, לא הייתה עושה זאת" (עמוד 144).
נדהמתי מן הצלילה לעמקי התהומות, לנבכי משברי הנפש של האנשים האבודים, ושאלתי את דניאל - כיצד הוא מגיע לעלילות הקשות האלו על אנשים מנותקים שאינם יודעים להתחבר, אנשים החיים במכאוב אינסופי.
התשובה שלו הייתה תשובתו של הנוסע בזמן: "כתיבה בשבילי היא כמו נסיעה לארץ אחרת. אני כותב כדי לצאת לרגע מן העולם הזה, ואני נוסע ונוסע ונפגש עם אותם אנשים. אני לובש את דמותם וכותב עליהם. האנשים שלי אינם אנשים של סיפורי גבורה באמת; גם כשירון מספר על עלילות הגבורה שלו, הוא נשאר לוזר. יכול להיות שאני כותב על אנשים דומים לי, אנשים הקרובים לי במעגל החברתי והאנושי".
דניאל מודה שכל העלילות שלו דמיוניות: "אני רואה דברים בעיני רוחי ויוצא למסע בעקבות הדמיון".
"למה אתה כותב רק על אומללות, מדוע גיבוריך אינם מצליחים?" - שאלתי אותו והוא ענה לי - "זה אתגר עבורי, אתגר לבטא את אותם אנשים שלא מצליחים לממש את עצמם, אלה שתמיד יישארו אנטי גיבורים".
הספר הראשון של דניאל מנוחין לא נותן מנוחה, ויש טעם של עוד. קודם כל ברור לנו שיש בו קו ייחודי וכתיבה מחשמלת דווקא בשל המינוריות והחסכוניות שבה. המצבים העדינים והשבריריים מתוארים בניואנסים כה דקים, ואנו נפעמים מן ההשתנות המיוסרת של הדמויות, מחיבוטי הנפש ומחבטות המציאות - ובעיקר מן ההתמודדות חסרת הסיכוי עם אותם מבוכים, עם אותם מצבים של חוסר ודאות וחוסר אונים.
הספר הזה מכיל הרבה רמזים והרבה סודות, וכל שאמרנו הוא רק התחלה. מבחינתי ספרו של דניאל מנוחין הוא הפתעה, והספר הבא יהיה הפתעה גדולה יותר.
