X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
יומן ראשי  /  ספרים
אהבה ומצוות אחרות, הוצאת ידיעות אחרונות, 2008, עורכים עדי גרסיאל ואסתי רמתי, 247 עמודים
▪  ▪  ▪

הקובץ אהבה ומצוות אחרות בהוצאת ידיעות אחרונות שובה את העין מייד, ובקריאה מעמיקה גם שובה את הלב. בכל זאת זה קובץ שונה, זה קובץ ייחודי. הקובץ הוא גלריה של סיפורים שנכתבו על-ידי צעירים וצעירות ממה שקרוי אצלנו "מגזר דתי". כותבים צעירים וסיפורים על אהבה - החיבור כבר נראה שונה, שהרי ברור שזו כתיבה שמתחבטת יותר, שחייבת לבחון את עצמה כל הזמן, שחייבת למצוא את הדרך לבטא אהבה וקרבה ולבחון את הגבולות, את המרחק והקרבה לעולם ההלכה, הנורמות של החברה הדתית. הקריאה מפתיעה ואנו נחשפים לפנוראמה מיוחדת של יצירה דתית מסקרנת מאוד.
הנה סיפורה של מיכל ווזנר על צעירה מאורסת שמחכה בקוצר רוח לחתונה - ולפתע משהו מנפץ את שלוות האוהבים. היא מתלבטת לרגע לקראת הנישואין, לאחר שקיבלה מסר מצעיר אלמוני שהוא מעריץ אותה ואוהב אותה. חיפוש המעריץ האלמוני, השיטוט, הגילוי המפתיע, כל אלה יוצרים מציאות מסעירה ושוברת סטריאוטיפים.
סיפור מסעיר אחר הוא סיפורה של מרלין וניג שבונה ביד אמן את דמותה של לאה. סצנת הפתיחה כמו מובילה לפיצוץ הגדול. לאה יושבת עם בעלה האברך ואת האכילה בשתיקה מפריע תבשיל עוף פשוט: "היא סעדה תבשיל עוף בחרדל ומצצה את עצמותיו, עצם עצם, בתענוג גדול. דוד נחרד היה ממראה זה והשפיל מבטו לצלחת".
המשך הסיפור מוביל את לאה לדרך שנראית פריצת גדר: לאה חשה צורך נפשי לתבו את עלבונה כאשה, משום שבעלה אינו מתקרב אליה כמימים ימימה. המרד הסמלי לובש פנים מיוחדות: לאה יוצאת לרחוב בשיער גזוז ובלבוש חילוני של ימי נעוריה ואנו נקלעים לסיטואציה מרתקת ומסעירה. לאה פוגשת את בעלה האברך ברחוב, תחילה אינו מזהה אותה, לפתע מזהה. הסיפור יוצר סבך ולאחריו התרה.
סיפור אחר 'ממעמקים' מתאר את משולש הקשר בין גידי הצעיר הדתי שהיה עילוי בישיבה ולפתע מאס בכל והוא מחפש לו זהות דתית אחרת ואהבה מסעירה. החלום והפנטזיות מתנקזים לקשר של מילים ומבטים עם מאיה הברמנית מן הפאב ועם אותה צעירה דתיה שנראית לו די מוזרה בנוף הפאב, והוא טווה חלומות שהנה מצא את בת חלומותיו, אותה הוא רואה כהתגלמות 'האידאה של היופי'. האם תיענה למבטיו ולפתקיו, האם זו הדרך שלו לצאת מן המצר ולבנות לעצמו חיים חדשים, דרך אחרת?
דמות החבר מן הישיבה שבא לפגוש אותו ומנסה להאיר לו דרך יוצרת עימות בין דרכי חיים שונות ומנערת מוסכמות ישנות וחשיבות מקובעות.
הסיפור 'קלפים' כמו לוקח אותנו להרפתקה נפשית ומטלטל מושגים מקודשים של קשר בין צעירים וצעירות. כל סוגי הקשר הופכים לקלפים במשחק דרמטי, שבו מי שמשיג את התכונות הטובות של הצעירה המיוחלת, לוקח את "כל הקופה". השימוש בכל מיני תכונות ומושגים מעולם ההלכה, נראה לעתים כסוג של ביקורת, כסוג של התרסה.
עדי גרסיאל יודע עד כמה מושג "התכלית" מקודש ורוחני, והוא מצעיד את גיבוריו לתוך מבוך של דרישות עולם שונה, עולם חומרני, המפגש בין הצעיר והצעירה מוביל לכיוון מעשי וארצי: "כבר התחלנו לגשש לכיוון התכלס". התכלס מחליפה את התכלית. כאשר הצעירה מביטה לכיוון הרוחני יותר, לכיוון של חנות ספרים, הוא המחזר הנלהב מביט לכיוון חנות נעליים. הוא מנסה לעניין אותה בנעלי עקב, אדומות וגבוהות. מותג חילוני שזר לחלוטין לשאיפותיה של צעירה דתית.
המתנה המפתיעה יוצרת דרמה שהיא מפגש של ציפיות ושל ניגודים, הצטלבות של משאלות עם נורמות חברתיות שמרניות. שם הסיפור "ויעקבני זה" נותן לכל הדרמה הזו משמעות רוחנית ותרבותית.
סיפורה של לירון נגלר כהן נקרא "מירה'לה שיינדורף" ולפי מהלך העלילה, תיאור הדמויות המיושנות, העיסוק בסירוק פיאות, אנו נקלעים לשכונה דתית חרדית. הדרך שבה מציגה לירון נגלר את דמות הגיבורה יוצרת תחושה שהיא כותבת מעין גרסה מודרנית וסאטירית של הסיפור "תהילה", דמות של צדקת חרדית. לירון לוקחת את הדמות עתירת התהילה ובונה כאן בועה שמתפוצצת. שבירת הציפיות מטלטלת את הקורא לראייה ביקורתית יותר ונוקבת.
קשה לפרוש כאן את כל עלילות הסיפורים. זו יצירה רב גונית של נבחרת כותבים צעירים שמתארים עולם מורכב, עולם מתחבט ומתלבט, והיופי ששובה אותך הוא שאין כאן רק קריעת מסך מעל עולם לא מוכר, אלא שהיצירות כתובות במקוריות ובכישרון ותוך הליכה רוטטת על אותו גשר מתנדנד, הגשר שנמתח בין היצר ליצירה.
כשקראתי את הקובץ, נזכרתי באנקדוטה רחוקה: לפני שנים כתב צעיר מכתב לשר החינוך ודרש להוציא מתוכנית הלימודים של הישיבות התיכוניות את סיפור פשוט של עגנון - בטענה שהירשל עומד ומתבונן במינה אשתו הישנה במיטתה, ומשום שבלומה ליטפה את ראשו של הירשל כשהוא נכנס לחדרה עצוב ומר נפש. ההתבוננות והליטוף די היה בהם כדי לגרום לקוראים לאבד את המובן הפנימי של היצירה. באותה יצירה מינה ישנה כל כך עמוק, וזה מוציא את הירשל מדעתו, שכן הוא חש שהיא לא מותירה לו דבר, הכל לעצמה - והסיפור בוחן את גבולות האהבה, גבולות החופש של האוהבים לשמור על הטריטוריה הנפשית שלהם.
דוגמה קטנה זו ממחישה כמה רגישות יש בקשר שבין יצר ליצירה. ספרות, כל ספרות, היא מבט מעמיק בעולמו הרוחני והרגשי של האדם. ספרות טובה עושה זאת לרוחק ולעומק, והמתח בין דת ואמונה לבין כתיבה על אהבה רק מעצים את העומק של מבט זה.
הקובץ הזה, "אהבה ומצוות אחרות" מוכיח שניתן להתמודד הן עם העולם הרוחני הדתי והן עם עולם האהבה גם מתוך הסייגים של שמירת הקודים האמוניים. כדי להמחיש את מפגש העולמות של הספר, אביא שוב קטע מאותו סיפור נצחי של עגנון, סיפור פשוט:
"מינה עיניה בראשה, אף על-פי שלא טעמה טעם אהבה, ידעה שלא זו האהבה. פעם אחת כשישבו והמתינו למרת גילדנהורן ולא באה, אמרה לו מינה להירשל, יודעת אני במה אתה הוגה, בסופיה אתה הוגה".
עגנון מתאר חברה דתית, צעיר וצעירה, שניהם משתוקקים לאהבה, ובלב החברה המוצקה הזו שבה הכל ברור והכל ודאי, מחלחל רעל הספק, מחלחלים אותם חשדות בלב מינה והירשל: סבל ומצוקה וחשדות, מתח מטורף בין מסגרת לבין חופש, מתח מחשמל בין קרבה לבין תחושת זרות. זה החשמל של הקובץ 'אהבה ומצוות אחרות' - ומה שנכתב אצל עגנון מקבל כאן חיים חדשים, מציאות מודרנית ועכשווית.
מי שקורא בקובץ אהבה ומצוות אחרות מגלה שאותו חשמל באוויר מבזיק ניצוצותיו בכל היצירות בקובץ הצעיר הזה. אנו נחשפים לעולם שמחבר עכשיו לאתמול, מקורות עתיקים לתקשורת מודרנית. התחושה היא שיש כאן חשיפה מיוחדת של אהבה ואמונה.
עולם של אהבה נמצא בכל מקום, הקשר בין נפשות אוהבות, הוא בשורשו על העולם שבו אנו חיים. הקובץ חושף פנים שונים של אותו קשר, שכן זה עצם מהותו וטבעו, בחינת 'חסד עשה הקדוש ברוך הוא עם עולמו'.
לעתים יש אנשי חינוך ואנשי ספרות מן החברה הדתית הסבורים שנושא זה הס מלהזכירו, בבחינת ' אל תעירו ואל תעוררו'. הקובץ שלפנינו מעורר ומעיר ומאיר זוויות שהיינו בטוחים שהן חשוכות ונידחות.
התיבה נפתחה ומתברר שלדת ולאמונה ולמאמינים יש צוהר, ויש רגשות לבטא. נכון, יש בכך התמודדות אחרת מאשר בכתיבה חילונית, אבל היצירות שלפנינו חושפות עולם חדש שיש בו פאבים, רווקים ורווקות המחפשים אהבה, חיי נישואין שנאבקים ביצרים ובעולם מפתה - ומה שחשוב - יש כאן כתיבה שיודעת לבטא בכישרון סבך רגשי וחיפוש משמעות.

סיפור מתוך הקובץ

חרדל/ מאת: מרלין וניג
בחיות הבית אין לאה הייתה מטפלת. היה זה דוד שדואג לכל מחסורן. הוא היה עושה זאת בנאמנות מופתית ומעולם לא ביקש את עזרתה בכך. בשעות הבוקר המוקדמות היה קם, נועל את מגפיו הכבדות, סורק את שערותיו בשמן זית וכבר עומד מוכן לתפילת שחרית. לאה מצאה עצמה עוד מתנמנת, אך בטרקו את הדלת בצאתו, הייתה מתעוררת מחמת הרעש ומתלבשת במהירות, כאילו ידעה היטב שדקה אחת נוספת תחבוק את מיטתה ויצר הרע שלו היא.
בבקרים הייתה לאה אוהבת לטגן חביתה וריח ביצה מתקתק וסלט טרי ומתוק עם בצל היה מתפשט בכל הבית. היא הייתה יורדת למכולת להביא לחם טרי ושחור וכשחזרה ,היה דוד שב מתפילת השחרית וממתין לה. הוא סעד בתאבון גדול ותוך כדי כך קורא היה בספרו עב הכרס.
את שעות הבוקר המאוחרות בהם שהה דוד בישיבת האברכים, הייתה מבלה בסריגה ונמנום ארוך או שיורדת בעצלותה אל השוק וחוזרת עם סלים כבדים, ממולאים בשפע הארץ.
בצהרים, חזר דוד ונמצאו היו אוכלים בשתיקה. היא סעדה תבשיל עוף בחרדל ומצצה את עצמותיו, עצם, עצם, בתענוג גדול. דוד נחרד היה ממראה זה והשפיל מבטו לצלחת. קם באיטיות והאכיל את הדגים, אחר-כך מילא את קערית החתולים ולבסוף האכיל את הציפורים. תוך כדי מעשה חשב לעצמו דוד כמה אנוכית היא אישתו. בחיות הבית מעולם לא טיפלה ואם היה נוסע הייתה מרעיבה אותן כימעט עד מותן. אך עם זאת ידע בשתיקה, שחיות הבית זוכות לתשומת לב מועטה כמוה. הוא לרגע אבד מחשבות עד ששאלה היא:
-"מדוע אינך אוכל?"
דוד הביט בה. אישה יפה שאף נקודת החן בעלת פלומת השער שביצבצה מסנטרה לא גורעת מיופיה.
-"איני רעב" ענה
-"אם כך בוא והנעם את מטעמי" חייכה אליו.
-"איני יכול. אחזור לישיבת האברכים לדון בסוגיה ולשאת מנחה". הוא אינו המתין לתשובתה ולא הביט בה אלא לקח את תרמיל ספריו ואת ז'קט העור המלוכלך ויצא, כאילו רצה לחמוק ממנה. לאה שתקה. שעה ארוכה הביטה בדומיית הדגים מרחפים קלות בתוך המים. היא הרגישה בהם דומיית לבה והתקנאה ביכולתם המיימית לרחף.
בשכונת יגיעת כפיים אין מקובל לגדל חיות. חיות הבית היו אהבתו הגדולה של דוד. עוד בצעירותו היה ביתו שופע בעלי-חיים. הוא גדל בקיבוץ וכל ימיו ינק חלב בדם. בעודה מהרהרת בכך נזכרה בפגישותהם הראשונות... איך נסחפו בהתלהבות כמהים אל הלא נודע. וכעת נוצר כל אחד בליבו את האמת שצבר בשתיקה. והם... כל כך שונים.
היא קמה לעבר המראה הגדולה שעמדה ליד דלת המרפסת והסירה את כיסוי ראשה העוטף שכבות שכבות. שער קצר, נערי, נחשף מולה, היא שלחה בו את אצבעותיה נזכרת בשערה הארוך, החופשי, מתפזר חוטים חוטים וצד את הרוח. מאז נישאה העדיפה לגזוז את שערה. חם וכבד היה שערה הארוך בתוך כיסוי ראשה, יום יום עמדה מול לבטים כבדים, שערה סימל את נעוריה את עברה...
והנה, יום אחד מצאה עצמה בחדר האמבטיה, גוזזת אותו אט, אט באיטיות ובכאב במספרי הציפורניים הקטנות. תחילה נשרה חתיכה ראשונה של צער ועוד אחת ואז, איננה יודעת עד היום מה אחז בה, החלה להגביר את קצב הגזיזה עד שנימצא שערה גזור כולו, פזור, רסיסים רסיסים על אריחי הקרמיקה.
המשיכה לאה להתבונן בראי עד שהפך הדבר ללא נוח וקשרה את כיסוי ראשה.
ישבה ומשכה אל גופה את אחד מאותם ספרי קודש מעוטרים על המדף. אמרה אומר בליבה לפתוח איכן שירצה ופתחה. קראה זמן מה ובעודה תוהה לגבי אותו פסוק "אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" החלה לחשוב על כל אותם דברים שהובילו לחזרתה בתשובה... ידעה לאה שזמן רב אוסרת היא בליבה את יצר הרע כסוהרת והוא כימעט מנסה, מתפרץ וניגלה. זכרה את נעוריה. נערה שובבה ומחוזרת הייתה. קמה שוב, חזרה והביטה במראה, שלחה ידיה אל נקודת החן בסנטרה. מאז בחרה ביופיה הפנימי נזנח לחלוטין אותו יופי חיצוני ששבה רבבות.
ושוב חשבה על הפסוק שזה עתה קראה בפרקי אבות. הביטה שנית במראה ולפתע הרטיט את ליבה אותו צורך חבוי לשינוי. התחשקה לה תחושת הנסערות וההתרגשות שדוד מזמן חדל לספק. והנה, אותו רגע אין זה ברור איזה מאבק התרחש, הלא ידועה וגלומה העובדה שהשבים בתשובה שונים במאבקי קודש וחול, אך במאבק הפנימי של לאה ניצח דבר אחר. אולי חולשתה ועליבותה, אליהם היא עצמה אחראית, הובילוה לאותו צעד נחפז.
סרה לאה מאותו ראי ופתחה את עיתון השכונה. עיתון זה מציג היה בעמודו האחרון מודעות שידוכים, והיא זכרה זאת מהיותה מדפדפת בו מחוסרת מעש. היא החלה לעיין בו, מסמנת מן המודעות. אחר ניגשה כמוסחת מדעתה האמיתית, שיכורה מתוך שיממון שלא טרחה למלא, אל אותו טלפון חיוגים עגול. מדוע עברה על דעתה? היא איננה יודעת. התמהמה עוד זמן מה. עד שלא יכלה להחזיק את אותו היצר. חייגה אל הספרות השחורות מהמודעה הראשונה שסימנה.
-"שלום, אני מתקשרת לגבי שידוך". רעדו ידיה. חשה טיפשה. ידעה והכירה בעלבונה.
"כן". בלעה את הרוק. "כן אני רווקה".היא שתקה ואחרי מחשבה קצרה הוסיפה, "חוזרת בתשובה. בת 28. שמי שרונה".
בשעה שעברה על עיקרי לא תעשה, שכן "לא תענה ברעך עד שקר" נמחק מליבה ולא די ששיקרה גם בזויה הייתה בשל היותה נשואה. ידעה שלא יעזור לה דבר, "ארבעים יום לפני יצירת הוולד יוצאת בת קול ומכרזת בת פלוני לפלוני" ואין דבר בעולם שישנה כרזה זו.
מה אני מחפשת? נלחצה כעת מהשאלה, מיהרה וניתקה את השפופרת. לא השאירה אף סימן מזהה אחריה. לא מספר טלפון ולא כתובת ובכך התנחמה.
ישבה מבוישת, כופפה גבה עד כאב ובכתה. וגופה שרטט מאותו כאב גרם לה תחושת כפרה ובכתה, עד שלא יכלה להזדקף יותר. פעמון הדלת צלצל בשעה שבע, היה זה דוד. היא לא יכלה לזוז ושתקה. הפעמון המשיך לצלצל והיא בעוז פתאומי התאמצה לקום עד ששטפה פניה. פניה היו אדומות ונפוחות. היא הייתה חסרת אונים. הציצה בחור המנעול, דוד ישב על המדרגה השלישית תוהה מה יעשה. היא פתחה את הדלת באיטיות. את בבית? שאל מופתע.
היא שתקה נושכת שפתיה. הוא נכנס פנימה וריח זר, ריחו שלו פשט באויר.
ומה עם החתולים? לא האכלת אותם.
היא שתקה והוא ניגש אליה והביט אל תוך עיניה בצלילות חדה כתער. "את אינך אוהבת אותי יותר" קבע במפתיע.
"אתה שכחת... " התפרצה ושתקה מיד.
את צריכה להשתדל לצאת יותר מהבית. השיב.
אני מידי בחוץ. אתה הבית שלי וקר לי כחסרת כל "...
הוא קרב אליה כמחפש את קרבתה. רוצה שתשלים את חסרונו. ולה אין מה לתת לו.
דוד, אימה אחזה בפניו, שבוי היה במחסום גופו... אינו יכול להגיד אהבתו ולא די שכך, לעיתים כשמנסה, נדמה הדבר שלאה אינה אלא מסרבת לקבל. חש אובדן פנימי, האכיל את החתולים ונטר בליבו, טינה עמוקה לאישתו על שאינה מותירה בו אלא ריקנות.
ואילו היא, כמהה הייתה לעצה כיצד תחלץ ממבוי סתום זה אליו נקלעו עתה בשיגרת חייהם. שתקה. ראתה את מצוקת בעלה ומשהו עמוק מנע ממנה להושיט לו עזרה.
שעת דמדומים ריחפה על הבית במלוא דקותיה. בצלליות פשטה לתוכו וריח אביבי חדר פנימה. הייתה בכך מעין אופטימיות מבשרת טוב. אופטימיות זו לא עודדה את השניים אלא אדרבא, נדחקו כל אחד לפינת ליבו ולב כל אחד היה בוער בתוגה. לאה שכחה במהרה דמעותיה, נצרה בליבה מילותיה והלכה למטבח להתקין מטעמים. והוא, דוד, חזר בשקיקה לספריו. התעלמו זה מכאב זו ונהגו כשני זרים.
למחרת נדמה כי הפציע השחר מוקדם מהרגיל, ואם הפציע מעט קודם, מה בכך?
אומנם, עבור אנשים השוקעים בצער מעט זה משמעותי ביותר. הקדימה לאה את דוד והשכימה קום,
סבבה הלוך ושוב, טרודה הייתה כמחפשת דבר מה ואינה יודעת מהו. אין זה סוד שדוד אינו מקיים את עונתה בזמן. עבור נשים אי קיום מצווה זו של בעליהן, עילבון לנשיותן. והנה חשה כעת, רצון עז לנקום בבעלה... ידעה ששוב עוברת היא על הבל יעבור- לא תטור....
לאה נרדמה על הכורסא בסלון ולא חשה כשיצא דוד מהבית. התעוררה בשעת בוקר אחרת ומאוחרת. היום לא בשלה חביתה, גם אל השוק לא ירדה וגם לא סרגה. מה תעשה לאה?
נכנסה לחדר האמבט ושקעה באמבטיה חמה. אחר כך סרקה את שערה הקצוץ ותלשה בפינצטה את שערות הפנים המיותרות, טשטשה בפודרה את נקודות החן ואיפרה את פניה. קו שחור משכה על עיניה ואודם ורוד על שפתיה. לבשה חלוק מגבת רך וחיפשה את בגדי נעוריה בארון.
נראתה לאה צעירה בכמה שנים עם בגדיה החדשים וללא כיסוי ראשה. יצאה את פתח הבית ונעלה את הדלת. איש מדיירי הבניין לא הבחין.
אין ברחוב אדם שקישר את לאה ללאה. רק עובדיה הזקן הביט בה בחדר המדרגות וחשד מה על פניו. ליבה לא פסק מלדפוק. היא יצאה את הבניין וחצתה את שכונת יגיעת כפיים כשקריאות בוז על חוסר צניעותה מהדהדים כלפיה באוויר. הלכה בביטחה אם כי חשש קל גורם היה מידי פעם לנשימותיה להעצר.
כל אותו זמן עברו במוחה הירהורי תשובה. התחננה לאל שיסלח לה ומאידך הרגש המדמם לנקם מנע ממנה חרטה. חשבה שבסוף יאשפזו אותה באברבנל והרגישה חסרת אונים.
ברחוב המקביל לשכונת יגיעת כפיים זכתה לשריקות רמות והתביישה. החלה להרים רגליה ולהזדרז לא ידעה לאן והנה למולה מהלך דוד.
זכרה לאה כי "אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" ולרגע פסק ליבה מלדפוק. ראתה את דוד מתבונן בה ולא ידעה אם יזהה...
אם ראוי היה שכל אישה אחרת תברח מגודל הבושה, לא כך לאה. אישה זו אינה אלא בחרה לקרב ולבחון את בעלה. למרבה הפלא דוד לא הכירה, אלא אדרבא עמד במקומו מתבונן בה.
באותו רגע חלקה דעתה, נתקפה עלבון צורב על כך שלא רק שלא זיהה בה את אישתו, אלא גם שמירת עיניים לא עשה. אך ידעה שגם היא לא נוהגת כצפוי במלבוש זה והתנחמה.
גמלה בה החלטה וקרבה אליו עוד. חייכה יותר.
דוד נבוך היה, אך כה חסר לו חום אישה עד שפיו חייך בלי משים.
"סליחה" פנתה אליו.
דוד האדים, אומנם, מוכר היה לו קול דק זה הפונה אליו, אך הוא לא מצא את ההקשר. לחשוד שברייה לא צנועה זו היא לאה אפילו לא עלה בדעתו. דומה היה כאילו שכח יופיה לחלוטין.
נזכרה לאה בתמר חותנת יהודה ורצתה להשיב לעצמה את המגיע לה. מצאה עצמה מפלרטטת עם בעלה בעל חזות האברך בעודה לבושה באופן משפיל בבגדי עברה וריחמה על עצמה.
דוד נהנה מתשומת הלב שלפתע זכה לה. עד שנזכר בלאה ולפתע בוש.
רצה ללכת אך רגליו לא נתנו לו. פלט לעצמו תוך כדי מחשבה את שמה, לאה... והיא שמעה פליטת פיו ונבהלה.
עתה, תמה היה על אישה יפה זו, שהחלה מכופפת עצמה ולפתע מתחלת לבכות...
רכן אליה וזיהה בה את אישתו. התביישו שניהם. פשט דוד את חלוקו מתחת למעיל העור הישן וכיסה את גופה. שפכה לאה את אשר נטמן בה וסיפרה לבעלה כל נסתרות ליבה ומעשיה. נעלב וסלח, נשך את שפתיו ואחר נשק לה על מצחה ושתק. המשיכו לשוחח כשהאוויר הקר משחרר את כבליהם.
ידעו שגורלם קשור יחד ושהרבה עבודה מצפה להם כדי להשיב את שאבד במילא. שואפים היו להגיע לאמת אחת ואוחזים בה בכל כוחם. נשאו יחדיו תפילה לבוראם. ישבו חרישים עד שעת דימדומים נוסף הגיע והלכו לביתם.
  • כל הזכויות שמורות.

תאריך:  13/04/2008   |   עודכן:  13/04/2008
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
שלי דייניש
"תחנות בזמן" הוא אסופה מבטיחה של סיפורים קצרים, ונובלה אחת, המהווים שירת הלל נוסטלגית לתקופה המופלאה של דלתות פתוחות, של יללות התנים בלילות ושיחות שכנים על מרפסות, של חבורות ילדים המשחקים משחקי רחוב אמיתיים, ושל נעורים מתוקים ומרירים לדור המדינה, דור שני לשואה, ברחובות הלא-סלולים של הערים הישראליות מלפני חצי מאה
איריס אברהם
מי ששומע היטב לא תמיד מבין וגם לא ממש מקבל את השוני בילד שמח שנראה רגיל רק ש.... מורכבים לאוזניו מכשירי שמיעה    את מכשירי השמיעה הגדולים המוצמדים לאוזניו אי אפשר שלא לראות ולעיתים אף להירתע מהם
יונה סוקולובסקי
הרומן "לולב מיריחו" מתרחש בתקופה של מלחמת ששת הימים ולאחריה. הגיבור המרכזי בספר אוסף את הסיפורים ומעביר אותם לדורות הבאים - סיפורים שהם הרקע של החברה הרב-גונית של ישראל    פרק שלישי
יעקב נמרודי
פרק מספרו "מסע חיי" של יעקב נמרודי, אשר יצא לאור בשנת 2003 בהוצאת מעריב    והפעם: עשור של מאמצים להשגת מידע על נעדרי קרב סולטאן יעקב ועל רון ארד
הרצל חקק
דניאל ד. מנוחין, "אהבותיהם של האנשים הלא חשובים", הוצאת רימונים, 191 עמודים.
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il