הוצאת זמורה ביתן 2008, 447 עמ'.
התקופה היא תקופת מלכותו של שלמה המלך. שלומעם הוא ילד שגדל בבית מוקף חורשה. בית מבודד בעיר צרידה שבנחלת אפרים של אותם ימים. הוא גדל בחיק אמו, אביו ואחותו הקטנה אלישבע. הוריו כל הזמן חוששים לשלומו, בעיקר כשמגיעים חיילי המלך לגבות את המיסים. בגיל ההתבגרות שלומעם מורד בהוריו, בעיקר כי יש לו תחושה שהם מסתירים ממנו סוד אפל והוא אינו מצליח לאלץ אותם לגלות לו את הסוד.
שלומעם עוזב את ביתו ומצטרף אל חבורת נערים וחי בחברתם עד שהוא מחליט לממש את תוכניותיו. למגינת ליבם של הוריו, שלומעם מחליט שעתידו הוא בצבאו של המלך; אבל לאחרים יש תוכניות עבורו, תוכניות שאינן תואמות בהכרח את אלו שלו, אולי קצת משיקות אליהן.
לאורך כל הסיפור כמעט, רב הנסתר על הגלוי. בתחילת הספר קשה מאד להבין מי הוא המלך השליט ולשייך את הדמויות לדמויות התנ"ך האמיתיות, אך עם התקדמות הסיפור, מתבררים גם הפרטים הללו.
אני ממעטת לספר את תוכן הסיפור, כדי לא לפגוע במי שרוצה לקרוא את הספר, אבל בכל זאת יש לי מספר הערות משלי:
כשאנחנו קוראים ספר שמסתמך על-רקע הסטורי, למה אנחנו מצפים? האם אנחנו מצפים מהסופר שיצמד לעובדות? או שמא אנחנו מעדיפים לקרוא את הסיפור שהסופר רקח במו ידיו?
זהו ויכוח עתיק שעולה מחדש בכל הפורומים בכל פעם שיוצא רב מכר שלדעת חלק מהקוראים מעוות את העובדות ההיסטוריות. ספר שנוי מאד במחלוקת בנושא הזה הוא צופן דה וינצ'י למשל. אני באופן אישי מצפה לקרוא את הסיפור שרקח הסופר. לפעמים, אם הסתקרנתי מספיק, אני אחפש מקורות שישלימו לי חוסרים או שיתנו לי בסיס להשוואה. לעיתים, אני אסתפק בסיפור.
אי היצמדות לעובדות לא מכעיסה אותי, בעיקר כי אם אני ארצה לקרוא ספר הסטוריה אני אחפש לי ספר היסטוריה ,ואם אני ארצה לקרוא שוב את ספר התנ"ך, אני אגש לאחד מספרי התנ"ך שנמצאים אצלי בבית. אבל כשאני רוצה לקרוא סיפורת, זו בדיוק המטרה שלי, לקרוא סיפורת ולהנות ממנה.
יוכי ברנדס לוקחת את הדמויות התנכיות ובונה עליהן סיפור בדיוני לחלוטין. היא מערבבת ביניהן, משייכת אותן למי שאינן שייכות במקור, משלימה מדמיונה פערים שאין להם אזכור בסיפור התנ"ך המקורי. היא רוקמת להן עבר, הווה ועתיד, מקימה והורסת משפחות במחי דיו, אבל רק מי שיכול לנתק את עצמו ולא לנסות להשוות כל משפט או סיפור לסיפורי התנ"ך שהוא מכיר מאז ומעולם, יכול לזרום עם הסיפור שלה ולהנות ממנו.
הספר הוא רומן שהמסגרת שלו היא תקופה מסויימת בתנ"ך. השפה היא שפה עכשוית, לעיתים יותר מדי עכשוית. אני לא זוכרת מראי מקום, כי לא סימנתי אותם, אבל כן זכורות לי לפחות פעמיים שבהן חשבתי לעצמי שהביטויים לא מתאימים בכלל לתקופה אפילו אם הספר לא כתוב בשפה שתואמת את התקופה.
את הביקורת של
דורון קורן קראתי לפני שהתחלתי את הספר. לא אהבתי את ההתבטאויות הלועגות שלו, אבל דווקא הן השיגו אצלי מטרה הפוכה למטרה שלשמה נכתבה הביקורת שלו; דווקא הלעג שלו גרם לי לרצות לקרוא את הספר ולראות במה דברים אמורים. אם אתם כמו דורון קורן, לא יכולים לסבול שמעוותים לכם את ההסטוריה, אל תגעו בספר הזה, אבל אם יש לכם דמיון פתוח ומתאים לכם לקרוא לפעמים רומן קליל ואפילו די טלנובלי, דעו לכם, שאני די נהניתי ממנו.
לא קראתי את ספריה האחרים של יוכי ברנדס, אם כי שניים מהם ממתינים על מדפי כבר זמן רב, אבל אני בטח אתן להם הזדמנות בעתיד.
