אני מאמין במתים ובכוחם להשפיע, בעיקר סמוך לפטירתם, כשנוכחותם הפיזית עוד לא ממש פגה.
את אובדנו של אוגדן מסמכי המכונית ייחסתי לאזור הדמדומים הזה. רגע הוא הוּשט לי על-ידי בתי ברחוב יחד עם המפתחות, ולפתע בלעה אותו האדמה. חיפשנו בכל מקום, מסביב למכונית ובתוכה, מתחת למושבים, בחריצים ובחווקים, סרקנו וסרקנו והעלינו חרס; ומאחר שהתעלומה נשארה לא פתורה, היא המשיכה להציק גם לאחר ששוחזרו המסמכים ואוגדו מחדש.
עבר חודש, ובשובי יום אחד מבית העלמין מגילוי מצבה של חבר קרוב שנפטר, אני פותח את דלת המכונית ובמה נתקלות עיני אם לא בתיק המסמכים האבוד, נשען כלאחר כבוד על המושב שליד הנהג. בתמימות, כאילו כלום; משל היה מונח שם מאז ומעולם; או בעצם כאילו צנח מהשמיים.
בעודי תוהה על הפלא, נצנץ במוחי רעיון: האם היעלמותו המסתורית לא התרחשה למחרת פטירתו של חברי הטוב? והאם אין קשר בין ההתגלות, המסתורית עוד יותר, לבין השיבה הנוכחית מבית העלמין? ואם אומנם קיימת זיקה, מהו הפשר? לא אחת צפה החידה על פני השטח, ושבה כלעומת שבאה. ידעתי שטמון כאן לקח; היה ברור שיש פה שיעור, או דרך להעביר מסר. ניחשתי גם למה המסר מתייחס: לַמופת של הקשר הזוגי שנוצר בין חברי לבת-זוגו (נישואים מאוחרים שעליהם הייתה גאוותו), שליוותה אותו במחלתו עד מותו. לא אגזים אם אומר, שזו הייתה מעין מורשת, אבל אקטין למלה חברית ואינטימית יותר – מתנה. שי אישי שחברי השאיר לי, ואף ליווה ברמז מעולם האמת באמצעות האבֵדה הזעירה.
זה היה מעין אות, שאותו לא ידעתי לפרש לאשורו, עד לאירוע נוסף, כעבור כמה שבועות נוספים, באזכרה פומבית יותר, שבמהלכה סיפרתי לידיד משותף על המקרה. כשחיפשנו הסבר מדוע נבחרו דווקא מסמכי המכונית כמטאפורה, כמשל, אמרנו שנינו בבת אחת: "בעלוּת".
המסר היה, שמהבעלות, על כל מה שמשתמע ממנה, אני צריך להיפטר; על זה לוותר, אם באמת ברצוני להגיע לאותה מנוחה ונחלה שאליה הגיע חברי הטוב עם אהובתו.
