מבוא תלי אבנים, חורבות, שרידי קירות ומבנים, עצי תאנה, זית ושקד שגדלים פרא, גדרות של שיחי צבר, טרסות. כל אלה, המזוהים כל כך עם נוף הארץ, הם שרידים של קהילות ערביות שהתקיימו עד המלחמה ב-1948.
אחרי המלחמה נותרו בתחומי מדינת ישראל יותר מ-400 כפרים ערביים מְרוּקָנִים ו-11 ערים שהתרוקנו מרוב תושביהן הערבים או מכולם. ישראל מנעה מתושבים אלה - שברחו או גורשו אל מעבר לגבול - לחזור לבתיהם, וכך נהפכו רוב הפלשתינים לפליטים.
רוב הכפרים נהרסו על-ידי ישראל במהלך המלחמה או אחריה. מרובם נותרו רק שרידים; רבים אחרים נמחו כליל ולא נותר להם כל זכר בנוף. ישראל הפקיעה את אדמות הכפרים הנרחבות ואת הרכוש שהותירו מאחוריהם הפליטים בעת עזיבתם הבהולה. על אדמות הפליטים הקימה ישראל מאות יישובים יהודיים חדשים, והקצתה שטחים נרחבים ליישובים חקלאיים יהודיים קיימים. בערים הערביות שהתרוקנו ובעשרות כפרים מְרוּקָנִים יישבה ישראל יהודים, רובם פליטים, ניצולי שואה מאירופה או עקורים מארצות ערב. מדינת ישראל, אם כן, נבנתה והתפתחה במידה רבה על אדמות הפלשתינים ועל הריסות כפריהם ועריהם.
בילדותי בירושלים השתתפתי לא פעם בסיורים מטעם בית הספר ומטעם תנועת הנוער לליפְתָא, הכפר הערבי הריק והחרב למחצה הסמוך לעיר, בו מפכה מעיין שמימיו זורמים לברֵכה. מביקורים אלה נותר בי הרושם המעורפל שליפתא הוא מקום עתיק כזה, שמהותו בהיותו 'חורבה', כאילו מאז ומתמיד עמד שומם, מסתורי מעט, יפה ומאיים במידת-מה, על הדממה שבו ועל משעולים הצרים שבין הבתים והקירות הכבדים.
בבגרותי עבדתי כמה שנים בארגון 'בצלם'. בשנים אלה עסקתי בתיעוד של הפרות זכויות אדם של פלשתינים בשטחים שכבשה ישראל ב-1967. דרך עיסוק זה נחשפתי לידע על אודות הסכסוך, שלא חדר אלי קודם. הבנתי שרבים מתושבי השטחים, הסובלים כיום מהגבלות מצד ישראל, איבדו ב-1948 את עולמם; שהפלשתינים שבלבנון אינם רק עוד קבוצה אתנית בארץ הצפונית המפולגת אלא גם הם פליטים שחיו כאן עד ניצחון ישראל ב-1948; שליפתא אינו סתם חורבה ציורית ועתיקה כי אם בית שממנו נושלו אנשים, ילדים, משפחות. תובנות אלה עוררו בי רצון להבין יותר לעומק את השורשים למצוקות ההווה.
בטיולים הרבים שערכתי במשך השנים ברחבי הארץ, במודעות הולכת ומעמיקה לגבי ההיסטוריה של המקום על שני עמיו, נתקלתי שוב ושוב באותם אתרים חרבים: על גבעה מעוטרת כלניות באזור עמק האלה, על רכס המשקיף לעבר נחל כסלון, ליד משעול תלול שיורד לנחל תבור. אז כבר יכולתי לנסות ולדמות כיצד שקק המקום חיים לפני עשרות ספורות של שנים: המולה של שגרת יומיום מלאה קולות וצבעים, ילדים, מלאכות בית, בעלי חיים, שאיבת מים מהבאר, וכיום - דממה ורִיק. ואין כל ציון ואזכור לעולם שחרב ולנסיבות היעלמותו. סתירה מטרידה זו היא שהביאה אותי למחקר זה.
הספר עוסק בהתמודדות של ישראל עם שכבת הקיום הקודמת שלה, אותה מחקה ושעליה היא בנויה. המחקר בוחן את השיח הישראלי בנוגע לכפרים הפלשתינים המְרוּקָנִים ובודק את מקומם בתודעה הישראלית, לאחר שנהרסו ונמחקו במידה רבה מהנוף. השיח הנוגע לכפרים בא לידי ביטוי במגוון אופנים; הספר מתמקד באלו שמשקפים את המפגש השכיח והיומיומי ביותר של ישראלים עם זכר הכפרים, עם ייצוגם, ועם שרידיהם בנוף: שימוש בשמות מקומות, התבוננות במפה, טיול בארץ ומגורים ביישובים כפריים. לגבי שלושת הראשונים נבחנת הנחלת התודעה לישראלים, כפי שהיא מתקיימת מצד גורמים רשמיים המתווכים בין הישראלים לבין הכפרים; בנוגע לרביעי - מגורים ביישובים כפריים - מתואר גם מפגש בלתי-אמצעי של אזרחים ישראלים עם הכפרים.
1 את המחקר ביססתי על מגוון מקורות ובהם מסמכים רשמיים, מפות, מחקרים קודמים וסיורים שקיימתי ב-230 אתרי כפרים בין נובמבר 2006 למאי 2007. מבין ההערכות השונות בנוגע למספר הכפרים הפלשתינים המְרוּקָנִים, בחרתי להשתמש ברשימת 418 הכפרים שריכז וליד ח'אלידי בעבודתו המקיפה All that remains [Khalii, 1992], בשל הקריטריון של מבני קבע המשמש בו. ספרו של ח'אלידי הוא פרי מחקר משותף, רב-שנים, של שלושה מכוני מחקר פלשתינים בישראל, בגדה המערבית ובארצות-הברית, שהתבססו על נתונים בריטיים רשמיים, השוו מפות ומקורות שונים וערכו עבודת שטח מקיפה בתחילת שנות התשעים. רשימת הכפרים עליה מבוסס ספרו של ח'אלידי כוללת כפרים וכפרונים (hamlets) עם ריכוז של מבני קבע שהתרוקנו מתושביהם הערבים בשנים 1949-1948, הממוקמים בגבולות ישראל שלפני 1967. הרשימה אינה כוללת כמעט יישובים או שטחי מחייה של בדווים בנגב, שמהם נעקרו לדברי ח'אלידי כ-98,000 אנשים ב-1948 [שם: 582]. מכאן, שגם המחקר בספר זה אינו משקף את ההתייחסות הישראלית למקומות אלה במתן שמות, במיפוי, במתן מידע על אתרי נופש ובהקמת יישובים על אדמותיהם.
בהתבסס על המקורות שלעיל, כמו גם על האטלסים של סלמאן אבו סיתה [Abu Sitta, 2004, 2007], איתרתי את מיקומם של כל 418 הכפרים, העליתי אותם על מפות עדכניות של הארץ, והשוויתי את מיקומם למערך הגאוגרפי והיישובי של ימינו. בנספחים לספר מופיעה מפת 418 הכפרים ובצדה פרטים בסיסיים על כל כפר וכפר.
הספר מתמקד בכפרים הפלשתינים המְרוּקָנִים ואינו עוסק לעומק במדיניות או בשיח הישראלים בנוגע לערים הפלשתיניות המְרוּקָנוֹת.
2 כמו כן, הספר עוסק בשיח הישראלי בנוגע לכפרים המְרוּקָנִים ולא בשיח לגבי בעיית הפליטים ואפשרות חזרתם לכפריהם, אם כי ניתן להניח שהראשון מושפע מהשני. בעקבות מלחמת 1967 רוקנו כפרים ערביים נוספים מתושביהם ונהרסו בידי ישראל - רובם ברמת הגולן ושלושה באזור לטרון שבגדה המערבית. מחקר זה אינה מתייחס ישירות לכפרים אלה.
3 כרקע למחקר מוצגים בפתח הספר ההקשר ההיסטורי והתאורטי. הפרק הראשון מציג את התהליכים שהובילו להימצאותם של מאות כפרים ערביים מְרוּקָנִים בתוך ישראל: מהלכה של המלחמה ב-1948, הנסיבות והסיבות לעקירה ההמונית של התושבים הערבים וההחלטה הישראלית למניעת שובם. עוד נסקרות בפרק זה הדרכים שבהן השתלטה ישראל - פיזית ומשפטית - על אדמות הפליטים, על כפריהם ועל רכושם; ההריסה המכוונת שביצעה ברוב הכפרים והקמת היישובים היהודיים על אדמות הכפרים ועל חלק מאתריהם. לסיום מתוארים השרידים שנותרו מהכפרים עשרות שנים אחרי התרוקנותם.
פעולותיה של ישראל ביחס לכפרים ולתושביהם מתפרשות בפרק השני כתולדה של האידיאולוגיה הציונית שהניעה את היישוב היהודי ומוסיפה להניע את מדינת ישראל גם היום. הפרק סוקר תיאוריות של יצירת זהות לאומית וחיזוקה, תוך התמקדות בממדים של מרחב וזמן כביטוי ללאומיות וכזירות בסכסוך לאומי. בהקשר של הלאומיות הישראלית-ציונית, מתוארת השפעתו של תהליך ייהוד הארץ - המהווה ערך בסיסי בלאומיות זו - על עיצוב המרחב בישראל, כולל מחיקת הכפרים הערביים המְרוּקָנִים מהנוף, ועל עיצובו של זיכרון קולקטיבי סלקטיבי המדגיש את העבר היהודי של הארץ ודוחק לשוליים מאות שנים של קיום ערבי. ההתעלמות וההדחקה של הערביות במרחב ובזמן מוצגת כניצחון ישראלי בזירה נוספת של הסכסוך הישראלי-פלשתיני, שהתאפשר בעקבות הכיבוש הצבאי של הארץ בידי ישראל והפיכת רוב תושביה הערבים לפליטים מחוץ לגבולות המדינה.
כדי לבחון את הייצוג הסמלי של הכפרים ההרוסים מתוארים בפרק השלישי תהליך מתן השמות הרשמיים לאתרי הכפרים והצגתם על גבי מפות רשמיות. על בסיס מסמכים ארכיוניים של ועדת השמות הממלכתית בחנתי אם אתרי הכפרים קיבלו שמות רשמיים, כמה מתוכם הם השמות המקוריים של אתרי הכפרים ומה מאפיין את השמות החדשים שניתנו להם. כמו-כן סקרתי מפות סימון שבילים של המרכז למיפוי ישראל, כדי לברר כמה מאתרי הכפרים ושמותיהם מופיעים על מפות רשמיות עדכניות המצויות בשימוש נפוץ בישראל, ובאיזה אופן.
במטרה לבחון את המפגש הישראלי עם השרידים הפיזיים של הכפרים - הקצה הנראה לעין של הקרחון [ראו Falah, 1996: 268] - הספר מתמקד באתרי כפרים ששטחם הבנוי נגיש לציבור הישראלי ושבשרידיהם ניתן להבחין. כפרים כאלה נמצאים היום בעיקר בתוך אתרי נופש ותיירות (182 כפרים) או בתחומיהם של יישובים ישראלים יהודיים (108 כפרים). את השיח הישראלי בנוגע לכפרים הללו בחנתי באמצעות סקירת טקסטים שכתבו הגופים המחזיקים היום בשטח. על סמך סקירה מקיפה של שלטים ופרסומים של קק"ל ורט"ג נבחנת בפרק הרביעי השאלה אם גופים אלה מספקים לציבור מידע על הכפרים ההרוסים שבאתרי התיירות והטבע שבאחריותם, ומה תוכנו והיקפו של מידע זה. בפרק החמישי מתוארת ההתייחסות הכתובה של 25 קיבוצים ומושבים שקמו על חורבות כפרים ולידם - לכפר עצמו, ולעצם הקמתם על שרידי כפר שתושביו נושלו והיו לפליטים.
הספר שזור בדוגמאות קונקרטיות כמו גם בתמונות שצולמו בשנים האחרונות באתרי כפרים הרוסים וממחישות את התופעות השונות המתוארות בטקסט. בסיום הספר מובא סיכום של הממצאים, ניתוח שלהם לאור ההקשר התאורטי, התבוננות על ניצנים של שיח אלטרנטיבי בישראל בנוגע לכפרים ודיון בכל אלה.
ייהוד הזכרון והמרחב ניכר בדפוס של דחיקה לשוליים בשיח הישראלי של הכפרים הפלשתינים המְרוּקָנִים בכל אחד מהתחומים שנבדקו במחקר זה: מחיקת רוב שמותיהם של הכפרים המרוקנים ועִבְרוּת של רוב האחרים; מחיקת כפרים רבים מעל גבי המפה וטשטוש זהותם של אלה המופיעים בה; התעלמות של קק"ל ורט"ג מרוב הכפרים והדחקת הזהות, ההיסטוריה ונסיבות העקירה של רובם של אלה שכן מוזכרים על ידיהן וקבלת הנישול של הפלשתינים על-ידי יישובים יהודיים שנבנו על כפרים מְרוּקָנִים, תוך המעטה בעיסוק בהיסטוריה שלהם, בנסיבות התרוקנותם ובשאלה המוסרית של שימוש בבתיהם וברכושם.
כמו בסכסוכים לאומיים רבים אחרים, אחד הביטויים הנוקבים של הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא חוסר הנכונות של כל צד להאזין לגרסתו של האחר בנוגע לשטח שבמחלוקת ובנוגע להיסטוריית הסכסוך, להבין את מצוקותיו ואובדניו של האחר, ולקחת אחריות על חלקו בהם. ללא כל אלה אין אפשרות להגיע לפיוס ולכן גם לפתרון מקיף, ממשי וארוך-טווח לסכסוך לאומי. הסכסוך הישראלי-פלשתיני המתמשך עוצב במידה רבה על-ידי אירועי 1948, שבמהלכם איבדו הפלשתינים את רוב ארצם בעוד שהיהודים ייסדו באותה ארץ את מדינתם. בחינת ההתייחסות של החברה הישראלית לכפרים הערביים שהתרוקנו ב-1948, אם כך, היא בעלת משמעות מעבר לנושא עצמו, שכן היא יכולה לשמש אינדיקציה למידת המוכנות הישראלית להגיע לפתרון בר-קיימא לסכסוך.
מחקר קודם המתייחס ישירות לשאלות המועלות בספר זה הוא מוגבל בהיקפו; עד לפני שנים ספורות כלל המחקר שהתפרסם בנושא כמעט רק את ספרו של מירון בנבנשתי, Sacred Landscapes [Benvenisti, 2000], העוסק בכל השאלות הנשאלות כאן לגבי הכפרים; את ספרה של סוזן סליומוביץ', The Object of Memory [Slyomovics, 1998], המנתח את השיח בקרב תושבי עין-הוד ביחס לכפר עין חוֹדֿ שבבתיו הם גרים ואת ספרו של הלל כהן (2000), 'הנפקדים הנוכחים', העוסק בין היתר ביישובים ישראלים שהוקמו על כפרים מְרוּקָנִים. בשנים האחרונות ניכרת התעוררות-מה של עניין בנושאי המחקר הנדונים בספר זה בקרב חוקרים ישראלים. מאמרים וספרים פורסמו לגבי המידע שמספקת קק"ל למבקרים ביערותיה, שניטעו על אתרי כפרים מְרוּקָנִים [פפה, 2005], לגבי הזיקה שבין שמירת הטבע בארץ למחיקת הנוף הפלשתיני [Meishar, 2003], לגבי הפיכתו של כפר ערבי מרוקן לשכונה יהודית [בנימין, 2006], ולגבי ההתנגדות של תושבים להרחבת מושבם על אתר של כפר ערבי הרוס [פנסטר, 2007]. פרסומים בנושאים משיקים עוסקים בגישה הישראלית לשימור מבנים וכפרים פלשתינים [גרואג, 2007; יעקובי, 2005; פלד, 2006; פנסטר, 2007; שרון, 2006], בהתייחסות של הארכיאולוגיה הישראלית בראשיתה לכפרים הערביים המְרוּקָנִים [Kletter, 2006], בביזת הספרים ובמחיקת התרבות הפלשתינית [גיש, 2006], ובייהוד הנוף העירוני בחיפה וביפו [וייס, 2007 ורוטברד, 2005 בהתאמה]. התייחסויות לעבודות אלה מופיעות לאורך הספר, המצטרף לזרם המחקרי המבקש לבחון את התודעה הישראלית בנוגע לעבר הפלשתיני של הארץ ובנוגע לנישול תושביה הפלשתינים. זרם זה בתורו נבנה, שואב השראה ומתבסס על המידע האצור בעבודותיהם של המכונים "ההיסטוריונים החדשים". אלה החלו בסוף שנות השמונים להציג תמונה היסטורית מאוזנת וביקורתית יותר ומגויסת פחות לגבי אירועי 1948, שתוארו עד אז בישראל באופן בלעדי בהתאם לנרטיב הציוני הדומיננטי [Morris, 1988: 201]. המידע ההיסטורי שבספר בדבר נסיבות התרוקנותם של הכפרים לקוח בעיקר מעבודותיו של ההיסטוריון בני מוריס, מהבולטים שב"היסטוריונים החדשים" ומי שטבע מונח זה.
מקור חשוב נוסף למידע פרטני על הכפרים הוא ספרו המוזכר לעיל של וליד ח'אלידי [Khalidi, 1992], שנכתב במטרה "להפיח חיים בשם", ליצור "סוג של יד זכרון", ו"להציל את 418 הכפרים הללו מתהום הנשייה" [שם: xv-xvii, xxxiv].
4 בניסיון לתעד את העולם שיישבו הפליטים קודם עקירתם ואת ההרס הפיזי שנגרם לו, שרטט ח'אלידי את תולדותיו של כל אחד מהכפרים, את מאפייניו הארכיטקטוניים והכלכליים, את נסיבות הכיבוש וההתרוקנות שלו ואת השרידים הפיזיים שנותרו בו ארבעה עשורים מאוחר יותר.
התגברות העיסוק של השיח האקדמי הישראלי במחיר ששילמו הפלשתינים ב-1948, ובתודעה הישראלית בהקשר זה, היא חלק מתהליך רחב יותר של התעוררות המודעות לנושאים אלה בחברה הישראלית, גם אם רק בשוליה. ככל חברה, החברה הישראלית אינה עשויה מקשה אחת, ומעבר לנרטיב ההגמוני בו היא מחזיקה, יש בה מנעד רחב של דעות והשקפות. בסיכום הספר אתאר ניצנים של שיח אלטרנטיבי המתפתח בשנים האחרונות בחברה היהודית בישראל בנוגע לעיצוב הזיכרון והמרחב בישראל, וכולל קולות שקוראים להשבת הכפרים המְרוּקָנִים לתודעה.
ספר זה בוחן את השיח בקרב החברה והממסד הישראלים-יהודיים, ואליהם הכוונה במונחים כלליים כמו 'ישראל', 'החברה הישראלית' ו'השיח הישראלי'. השיח בקרב החברה הפלשתינית בישראל בנוגע לכפרים המְרוּקָנִים הוא שונה, ולא יידון בדפים אלה;
5 עם זאת, חשוב לציין שבעשור האחרון מתקיימת בקרב חברה זו פעילות ציבורית לציון הנכבה ולשימור מסגדים, כנסיות ובתי קברות הרוסים של כפרים חרבים, במטרה למנוע את הריסתם וחילולם ולחדש את השימוש בהם [כהן, 2000: 15-11].
המונח העיקרי בו השתמשתי בספר ביחס לכפרים הערביים מ-1948 הוא 'מְרוּקָנִים' ולא 'נטושים' המקובל; זה האחרון מבטא מצב בו יזמת ההתרוקנות באה מצד התושבים, ואילו 'מְרוּקָנִים' ("שהריקו אותו, שעשאוהו ריק", על-פי מילון אבן-שושן) מבטא טוב ממנו את המצב לאשורו - כפרים שהתרוקנו בתגובה לתקיפות שנערכו נגדם או בסביבתם, ולא כפרים ש'ננטשו' סתם כך. שמות הכפרים הערביים המְרוּקָנִים מופיעים באות מודגשת.
המונחים 'פלשתינה', 'פלשתין' ו'ארץ ישראל' מופיעים בטקסט לסירוגין ומתייחסים לשטח של פלשתינה המנדטורית; המונחים 'ערבים' ו'פלשתינים', בנוגע לתושביה וכפריה הערביים של ישראל/פלשתין, מופיעים אף הם לסירוגין. בנוגע לסדרת האירועים המכונה על-ידי הישראלים 'מלחמת העצמאות' ועל-ידי הפלשתינים 'הנכבה', נעשה שימוש במונח הניטרלי יחסית 'מלחמת 1948'.
