כבר בראשית רשומה זו אני מודה, שלאחר קריאה ראשונה וגם שניה בספרו החדש
"רֵאשִׁית" (הוצאת עם עובד, 2008) של מאיר שלו, - הגעתי למסקנה שזהו בהחלט ספר-עיון מומלץ, בהיותו מעמיק ועם זאת גם קולח ומרתק בגישתו החילונית של המחבר אל תכונות-האופי של גיבורי התנ"ך ואל קורותיהם. מה שמייחד ספר זה, גם לפי עדות המחבר, הוא תיאור של כמה מן
המופעים הראשונים של חלק מסוגי האירועים שבמקרא, וכן גם ניתוח סגולותיהם ורגשותיהם של כמה מדמויות האישים והנשים בתנ"ך. ופרט לבריאת העולם וכל אשר בו, מכוון אותנו המחבר אל המלך הראשון, לנביא הראשון, לחוק הראשון וגם לצחוק הראשון, לאהבה הראשונה,לשנאה הראשונה, לבכי הראשון, למוות הראשון, ועוד. כל פרק כזה, ללא יוצא מן הכלל, הוא מלא בידע רב, ובמסקנות הנובעות מידע זה. ומה שלא פחות חשוב - כל פרק בספר זה הוא מעניין ביותר. ומבחינתי, כאוהב מושבע של התנ"ך, הוא גם ראוי לכל לשבח. עם זאת, לאחר הרהורים על רבים מהפרשנויות של מאיר שלו המוּעלות בספר, - מצאתי לנכון להעיר כמה הערות, ולהאיר כמה הארות והבהרות.
בראש ובראשונה יש להעיר, כי הספר החדש הזה הוא מעין המשך לספרו הראשון של מאיר שלו בנושאי המקרא
"תנ"ך עכשיו" (הוצאת שוקן, 1985), שהיה קובץ רשימותיו של המחבר, שהופיעו קודם-לכן בעתון הארץ. כבר בהקדמה לספרו הראשון הזה - מעיד שלו על עצמו: "התנ"ך שלי הוא תנ"ך אחר. מחבריו ודמויותיו הם בשר-ודם. הוא לא חובר בידי אלוהים, וגיבוריו אינם קדושים וטהורים". ואכן כך, בספרו החדש הזה, ממשיך מאיר שלו בגישה חילונית זו וחושף לא מעט דברים אודות אישים ודמויות ראשיות בתנ"ך, המצביעים גם על נכליהם, השחיתויות וסכסכנות שלהם, כשעל פרשיות ומעשים אלה השתדלו לפסוח דרשני התנ"ך מחוגי המסורת והדת, אף שהדברים נכתבו במפורש, או שהם רק נרמזו במקרא.
כמו בפעם הראשונה בהקדמה לספרו
"ראשית" קבע המחבר כלל: בכל פעם ראשונה של הופעת תכונה אנושית, או אירוע בתנ"ך, צריך הדבר להופיע בשמו המפורש. כלומר, אם מדובר בצחוק הראשון, או במוות הראשון - חייב שיהיה מצויין שם העצם, או הפועל, השורש, או המקור (לצחוק, למות, וכו')של הדבר.
מכאן הוא מרחיב ומנתח כדבעי את הנושא ומספר גם על השלכותיו, בדרך הפרשנות החילונית המיוחדת והמעמיקה שלו. בפתיחת ההקדמה הזאת הוא גם מספר על פגישה מקרית שלו עם דיג מָלָאִי מוסלמי באי נידח ורחוק, שהראה לו בשפת סימני-ידים את תמונת העקדה, שלפי המסורת המוסלמית אברהם נראה בה כמעט מקריב את בנו ישמעאל. אח"כ, בפרק הראשון שבספר אודות
האהבה הראשונה, - קובע מאיר שלו, שהאהבה הראשונה הייתה אהבת האב אברהם לבנו יצחק, כפי שאומר לו אלוהים: "קַח-נָא אֶת בִּּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ" והיא באה לפני אהבת גבר לאשה (יצחק לרבקה), ולפני אהבת אם לבנה (רבקה ליעקב).
בין השיטין גם ניתן להבין מכך, שחג הקורבן המוסלמי שמעלה על נס את אמונתו חסרת-הפשרות של "איבְּרָהִים אַבּוּנָא", עולה על כל חג דתי אחר, הן של המוסלמים והן של היהודים, שהרי אין להשוות את חג-זכרון "המעשה הנורא" הזה עם חג כמו סוכות (שלפי המצווה יש לחוג אותו לזכר שהיית בני ישראל במשך 40 שנה בסוכות, בנדידתם הארוכה במדבר, מבלי שהיו להם יישוב או נחלה של ממש), או אפילו עם חג הפסח, אף שהוא חג-זכרון ליציאה מעבדות לחירות, חג הגאולה של בני ישראל משעבוד מצרים הקשה מנשוא.
הפעמים הראשונות פה המקום לסקור בקצרה את גם שאר
הפעמים הראשונות של האירועים והנפשות הפועלות בהן, אשר המחבר מתייחס אליהם ומעמיק לנתח בספרו את השלכותיהם ותוצאותיהם. ובכן,
החלום הראשון היה דוקא של אבימלך הפלישתי, מלך גרר, שלקח את שרה אמנו ואלוהים הופיע בחלומו והזהירו שימות אם ישכב עמה, כיוון שהיא בעולת-בעל.
המלך הראשון היה, כידוע, שאול. ומאיר שלו, לאחר סקירה ארוכה, מגיע למסקנה ששאול לא צלח למלוכה, כמו דוד, שכן היה נעדר נחישות וכושר מנהיגות, למרות שהיה גיבור-מלחמות (ולדעתי, גם בגלל היותו נוֹירוֹטי עם נְטיות ּפָּרָנוֹאידִיוֹת בּולטות); לאחר סקירה של "בעלי-המלאכה השונים, כמו קַיִן - האיכר הראשון, נמרוד - הצייד הראשון וכו', - הוא מגיע אל
המרגלים הראשונים, שהיו נשיאי השבטים, וביניהם יהושע בן-נון וכלב בן-יפונה, שנשלחו מהמדבר ע"י משה (במצוותו המפורשת והמפורטת של אלוהים) - לָתוּר את ארץ כּנען.
בעלי-החיים הראשונים, שהיו "התּנינם הראשונים" ביום החמישי לבריאה, ואח"כ המחבר סוקר את בעל-החיים האחרים הנזכרים בתנ"ך.
האוהבת הראשונה, שעליה כתוב במפורש הפועל: "וַתֹּאהַב מִיכַל אֶת דָּוִד", אף שקדמו לה אוהבות אחרות (כמו רבקה את יעקב, רות את נעמי).
הבכי הראשון בתנ"ך שייך דוקא לאשה. היה זה הבכי "המזעזע עד ימינו" של הגר, בראותה את בנה ישמעאל נמק ונוטה למות מצמא ורעב תחת השיח במדבר.
הנביא הראשון, לדעתו של הסופר, היה אברהם אבינו, למרות שלא ידועות לנו נבואותיו, התואר "נביא", הראשון בתנ"ך, אכן ניתן לו בכתובים.
הצחוק הראשון מיוחס לאברהם ולשרה, כשבשרו להם בזקנתם כי בן יוּלד להם.
השנאה הראשונה מיוחסת ללאה אמנו ("וַיַּרְא אלהים כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ"), והמילה "חוק" מופיעה לראשונה כאשר ה' מבטיח ליצחק שירבה את זרעו ויתן לו את הארץ שהבטיח לאביו, אשר שמר על "מִצְווֹתַי, חוּקותַי ותורותַי".
מובן מאליו, שגם אם הסופר התעלם בכוונה מסיפורי הבריאה, שבראשית ספר בראשית, לא יכול היה מאיר שלו (כפי שהוא גם מציין זאת בהקדמה לספרו) להכיל בספר זה את ראשית כל הדברים שהתרחשו בפעם הראשונה בתנ"ך. כך, למשל, מאיר שלו אינו מזכיר את
הפעם הראשונה של לקיחת אדם ע"י אלוהים
לשמים, היינו: את הסיפור אודות חֲנוֹךְ בֶּן-יֶרד, בן-הדור החמישי של צאצאי שֵׁת (הבן השלישי של חוה ואדם). על חנוך זה, שחי "רק" 365 שנה על-פני האדמה, נכתב בספר בראשית, פרק ה, פסוק כ"ד: "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ, כִּי לָקַח אוֹתוֹ הָאֱלֹהִים". פרוש לקיחה זו היא עלייתו של האדם הראשון לחיות בשמים , אולי כמלאך לצד אלוהים. (אגב, האדם השני שעלה השמימה, היה, כידוע, אליהו הנביא, שעלייתו מתוארת באופן דרמתי: ברכב אש ובסערה.
בכל-אופן, חנוך זה, הסבא-רבא של נוח, כנראה שהיה צדיק גדול אפילו מנוח, שהרי פעמַיִם נכתב עליו ש"וַיִתהלך את האלהים", ולכן, כנראה, אימץ אותו אלוהים ולקחו אליו לשמים.. וכיוון שאז חיו בני-האדם מאות בשנים ובנו של חנוך - מתושלח - אף היה הזקן בחבורת צאצאי שֵׁת ובתנ"ך כולו, ומת בגיל 969 שנים, - לכן לא סביר ש"לקיחה" זו בישרה את מותו של חנוך, אלא את הפיכתו לנצחי בשמים. הסופר גם לא מזכיר את
"הירידה" הראשונה מן השמים של "בני-האלהים", "הנפילים" הענקים שירדו ממרומים והזדווגו עם "בנות האדם", אשר ילדו להם את "הַגִּבּוֹרִים...אַנְשֵׁי הַשֵּׁם" (ספר בראשית, פרק ו, פסוקים א-ד). אומנם "ירידה" כזאת של "מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים" שעולים ויורדים בסולם ש"ראשו מגיע השמימה" גם מופיעה בחלומו של יעקב בבית-אל (בראשית, פרק כ"ח, פסוק י"ב), - אך היא מופיעה בחלום, ואילו ה"ירידה" הראשונה מסופרת בתנ"ך כאילו אירעה במציאות, ובכך היא מזכירה מאד סיפורים רבים במיתולוגיה היוונית, ואולי היא מין "הִִסתננוּּת" של המיתוס היווני לתוך סיפורי המיתולוגיה המקראית.
המלכים הראשונים נציין כאן עוד כמה השמטות מהותית. כך קורה כאשר הוא מתאר בפרק אודות "המלך הראשון", את קורות המלך שאול (שלא היה המלך הראשון במקרא. קדמו לו נמרוד, פרעה מלך מצרים, אבימלך מלך גרר, מלכי סדום ועמורה, וכו, ששלטו בימי אברהם ולוט). ואם הוא מספר בהרחבה גם על שאול,
מלך ישראל הראשון, מדוע הוא לא מזכיר בהקשר זה גם את אשתו אחינעם
המלכה הראשונה בישראל, למרות שהוא מזכיר את הפילגש הראשונה של שאול המלך - רִצְפָּה בַת-אַיָּה, שגורלה היה טרָגי. וגם אולי יכול היה המחבר, בהזדמנות זו, להזכיר את
המלכה הרוצחת הראשונה, שמופיעה מאוחר יותר במקרא, הלוא היא עֲתַלְיָה מלכת יהודה, שהרגה את נכדיה (פרט לנכד הקטן יואש, שהוחבא במקדש), לבל ידרשו את הכתר לאחר מות בעלה ובנה היחיד. וכל זאת כדי שרק היא תשלוט בממלכה (שלטונה נמשך שש שנים תמימות, עד שרָגמוּ אותה נתיניה באבנים).
אהבות ראשונות בפרק המעוּלה שלו (שכבר דובר בו לעיל) על "האהבה הראשונה", שלו גם מזכיר את עדה וצלה, שתי הנשים של לֶמֶך בֶּן-מְתוּשָׁאֵל, בן-הדור החמישי לצאצאי קַיִן, - אבל אין הוא מציין שזאת הייתה תופעת
הפּוליגַמיה הראשונה בתנ"ך של
המשורר הראשון והרוצח השני (אחרי קין, סב--סבו) במקרא. גם כשהוא כותב על מיכל בת-שאול, האשה הראשונה שכתוב עליה במפורש שאהבה גבר שאינו ממשפחתה - הוא אינו מציין, כי זו האשה הראשונה (וגם האחרונה) שהייתה פּוליגַמית בתנ"ך, בהיותה נשואה לדוד, שאותו הבריחה בליל-כלולותיה מהרוצחים ששלח אביה שאול, אשר מיד לאחר-מכן הוא חיתן אותה (כעונש על הברחת בעלה דוד) עם פַּלְטִי בֶּן-לַיִשׁ. בהקשר לפרשה זו אציין כאן, כי אינני מקבל את דעתו של מאיר שלו, שמיכל הייתה אם לחמישה. לעומתו - אני תומך בהשקפה המקובלת, שלמרות היותה, כאמור, פוליגַמית ונשואה לשנַיִם - לא היה לה ולוּ גם בן אחד משלה. אומנם כתוב בפסוק אחד במקרא על היותה אם, אך גם הפרשנים המסורתיים מקבלים את הרעיון, שהדבר נכתב בטעות על-ידי מחבר הסיפור המקראי. הרי כתוב שגם לאחותה מירב, הגדולה ממנה, היו חמישה בנים, ואילו מיכל שאולי רק גידלה אותם (לפי הפרשנות הדתית) הייתה עקרה בגלל היותה גאוותנית ויהירה ביחסה לדוד המלך, בראותה אותו מפזז ומכרכר סביב ארון אדוני, שהובא לירושלים.
משפחה מקוללת פה המקום לציין, שמשפחת שאול גם הייתה משפחה מקוללת, וחוץ ממְפִיבֹּשֶׁת, בנו הנכה של יהונתן, שהיה במעצר-בית תקופה ארוכה בארמון דוד, ואח"כ העמיד צאצאים, - כל שאר בני-המשפחה הוכחדו (שלושת בני שאול נהרגו על הר הגלבוע, וחמשת נכדיו ושני בני הפילגש שלו, רצפה בת-איה, נתלו על חומת העיר גבעון, ואפילו הבן הרביעי של שאול, אִישְׁבֹּשֶׁת, שהיה המלך השני של ישראל, נרצח בשנת הצהרים שלו בידי שרי הגדודים רֵכָב ובַעֲנָה, לאחר שרב עם הרמטכ"ל שלו אבנר בן-נר, שלקח לעצמו את רצפה פילגש-שאול (מסקנה: אם אתה מלך - אל לך להסתכסך עם הרמטכ"ל וקציני צבאך, ואל לך "לעשות סיאסטה" ולנום בשעות הצהרים...). וזהו
הרצח הראשון של מלך בישראל, - לתשומת לבו של מאיר שלו.
ואם נזכר עניין המשפחה המקוללת, הרי
הראשונה שבהן היא משפחתו של קין, הרוצח הראשון שעונשו היה קל-יחסית: להיות נע-ונד בארץ עם "תעודת-ביטוח" אלוהית, בצורת אות - "לְבִלְתִּי הַכּוֹת אוֹתוֹ כָּל-מֹצְאוֹ". ולבסוף הוא פסק מלהיות נווד, התחתן עם אחת מאחיותיו (כי לא היו אז נשים אחרות ע"פ הארץ, זולת הבנות (והבנים, שאיננו יודעים את מספרם ואת שמותיהם), שהוליד אדם לאחר היוולדו של שֵׁת. בהמשך הסיפור הוליד קין בן והשתקע עם משפחתו "בְּקִדְמַת עֵדֶן" ושם אפילו בנה עיר. אם-כך, העונש שהטיל אלוהים על קין הועבר כנראה לצאצאיו, שהיו פושעים ורוצחים, כמו למך הנ"ל, ויותר מאוחר הם הירבו את "רַעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ...וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס" (ולא רק ברצועת עזה של ימינו...) עד שאלוהים התחרט על בריאת האדם, והחליט למחות "אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי" ולהשמיד "מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" את כל צאצאי קין אלה במבול הגדול. אגב, המשפחה המקוללת הראשונה במיתולוגיה היוונית היא משפחת המלך אַטרֵיאוּס, שבקורותיה היו רציחות אכזריות רבות (שלא ניכנס כאן לפרטיהן), ובכך היא מקבילה כמעט למשפחת קין המקוללת.
בכיינים מקראיים אם נחזור אל מיכל ואל בעלה השני פַּלטִי בן-ליש, - הנה למרות שמעט מאד ידוע עליו, ברור לפי הסיפור הקצר, אך נטול הרגשות במקרא, כי הוא היה אחד האישים הטרגיים שבתנ"ך, כפי שגם מספר על-כך בהרחבה מאיר שלו: לאחר לקיחת אשתו ממנו בכוח, בידי חיילי אבנר בן-נר, לפי דרישת בעלה הראשון דוד - מהמלך השני בישראל אִישְׁבֹּשֶׁת (טעות נפוצה בציבור היא, שדוד היה המלך השני על עם ישראל, ולא כך היה הדבר), - הלך פלטי אחריהם "הלוֹךְ וּבָכֹה" עד היישוב בַּחוּרִים בשומרון, ואז ציווה עליו אבנר בן-נר לשוב לביתו: "לֵךְ שׁוּב, וַיָּשֹב" (וכי הייתה לא ברירה, הוא שב בבושת-פנים, שהרי אילו קרה אחרת, היו החיילים הורגים אותו במקום, כמֵפר פקודה זאת). על כל אלה כותב מאיר שלו בפרק המקסים על "הבכי הראשון". אבל הוא קובע, ובצדק רב, כי לבכי של פלטי קדמו "בכיינים" אחרים כמו יעקב ויוסף.
אי דיוקים קלים כאן המקום להעיר, כי גם מצאתי, פה-ושם, בספר זה אי-דיוקים קלים. כך, למשל "עירבב" הסופר בין אישים מצאצאי קַיִן ואישים מבני שושלת שֵׁת, אחיו השני של קין, שהיו בעלי שם זהה, ושהם, כמובן מאליו, היו גם קרובי משפחה. ובכן מיד לאחר שמאיר שלו מתאר את פרשת למך, בעלן של עדה וצלה, הוא כותב (בעמוד 14) "לפי אחת הגירסאות הוליד למך את נוח". כיוון שדברים אלה באים מיד לאחר הסיפור על המשורר-הרוצח לֶמֶך בֶּן-מְתוּשָאֵל משושלת קַיּן, - עלול הקורא לחשוב שלמך זה אכן היה גם אביו של נוח, (נוסף לבניו: יובל, יבל, תובל-קין, ובתו נעמה) ולא כך היה הדבר: אביו של נוח היה אישיות אחרת לגמרי, בן-דודו הרחוק של הראשון, ושמו היה לֶמֶך בֶן-מְתוּשֶׁלַח, מצאצאי שת, שהייתה השושלת המבורכת (בה היו חנוך הצדיק, שנזכר לעיל, ונוח שהוגדר כ"אִישׁ צַדִּיק תָמִים הָיָה בְּדוֹרוֹתָיו").
ארבעה מבולים אגב כך ניתן לציין, שלפי ידיעתי כגיאולוג-חוקר ("שחפר את הארץ", כמו מרגלי-החרש ששלח יהושע בן-נון "לחפור" בעיר יריחו, לפני כיבושה) וכחובב ארכֵאולוגיה, - היה לא רק מַבּול אחד, אלא היו לפחות ארבעה "מַבּולים" באזורנו ב"תקופות הקרח" הקדומות, שהתרחשו בין כ-50 ל-10 אלף שנה לפני זמננו (משך-זמן זה של כ-40 אלף שנה נקרא במינוח הגיאולוגי "תקופת הפְּלֵייסְטוֹקֶן העליון", או עפ"י המינוחים של הארכֵאולוגים הפְּרֵה-היסטורים, זהו משך-הזמן שחל במרוצת "תקופת האבן החדשה"- הניאוליט, "תקופת הברונזה" ותחילת "תקופת הברזל", היינו: בסוף ימי חייו של האדם "הנֵיאַנדֶרטָלי" שוכן המערות, ותחילת התפשטות ה"הוֹמוֹ סַפְּיֶנְס", שאז כבר החל לבנות יישובים חקלאיים של קבע).
אטמוספירת כדור-הארץ, בזמנים קדומים אלה, עברה כמה תהפוכות, וביניהן היו גם זמנים של קרה, שגרמו ל"תקופות-קרח" אלה, שבהן ירדו הקרחונים ממרומי ההרים הגבוהים, כמו האלפים, וכיסו בקרח את כל צפון ומרכז אירופה (עדות לקרחונים אלה הם העמקים, שנחרצו תוך כדי ירידת הקרחונים, המלאים עתה באגמים הגדולים והידועים של אירופה, כמו אגם ז'נבה-לימן, בשויצריה, ואגמי איטליה: מג'ורה, קומו ועוד). באותן "תקופות-קרח" ירדו ה"מַבּולים" בדרום אירופה, בצפון אפריקה ובמזה"ת, וסיפוריהם מופיעים גם במיתולוגיות של עמי האזור (כך, למשל, בסיפור המַבּול של היוונים הקדומים הייתה גם כן "תיבה", ששטה במשך 9 יממות ע"פ המים, ועגנה לבסוף על מורדות הר פַּרנָסוס).
אבל ההבדל הגדול , לדעתי, בין סיפור "תיבת נוח" שבמקרא, לבין "תיבת דֵאוֹקַליוֹן", שהיה האדם הראשון, שיצר האֵל-הטיטָן פּרוֹמֶתֵאוּס, במיתולוגיה היוונית (והוא המקביל של נוח המקראי) הוא בכך, שאנו יודעים כי שם אשתו היה פִרְחְָה בת הטיטָן אֶפִּּימֶתֵאוּס, - בעוד שהמקרא לא מציין את שמה של אשת-נוח, שהיא היתה, למעשה, האם השניה של כל האנושות (היינו: "חוה מספר שתים").
תנ"ך בעיניים חילוניות אם נחזור לעניינו, נבחין בכך שכל פרשן, בין אם הוא דתי, מסורתי , או חילוני, - חושף גם את עצמו בדברי פרשנותו. וכבר בספרו הראשון "תנ"ך עכשיו" מעיד מאיר שלו על עצמו שגדל "בבית חילוני שעסק הרבה בתנ"ך" והוא זוכר גם "את הוויכוחים המשפחתיים הסוערים על דמותו של שאול המלך, שהיה חביבה של אמי, ובלב אבי לא עורר אלא רחמים בלבד". כמו-כן, הוא מציין שהוריו הירבו לטייל עמו באתרים רבים בארץ, שבהם התרחשו אירועים שונים המתוארים במקרא. גם בספרו זה הוא מזכיר, פה ושם, את ההשפעה עליו, כבר מילדות, לאהוב כל-כך את התנ"ך, הן מצד אמו והן מצד אביו, המשורר והמורה הידוע יצחק שלו. זוהי אולי הסיבה לכך, שבצד הרומנים הגדולים שכתב במרוצת השנים היה, כנראה, למאיר שלו דחף כביר ובלתי-נשלט לכתוב את
"תנ"ך עכשיו" לפני כעשרים וחמש שנים, ואת
"ראשית" שראה-אור באחרונה, ואנו יצאנו, איפוא, נשכרים גם מהראשון, ולבטח גם מזה האחרון, שמשכיל ללמד אותנו דוקא על הפעמים הראשונות של התרחשות אירועים בתנ"ך.
פעמים ראשונות אלו הן גם מפתיעות וגם מרתקות וזאת תודות לפרשנותו המיוחדת והּבֶּלֶטֶריסטית-עוּבדָתית של מאיר שלו.
