כאב השורשים הכפולים בראי השירה

המשוררת לאה גולדברג כותבת באחד משיריה: "רק ציפורי מסע יודעות / כשהן תלויות בין ארץ ושמים / את זה הכאב של שתי המולדות". דורנו הוא דור של קיבוץ גלויות ושל חווית הכאב של קיום בין שתי מולדות, קיום של שורשים כפולים. אנשים שנעקרים מן הגולה לכאן, שואלים לפעמים מהי המולדת שלהם שאותה הם נושאים בחלומותיהם. מהו ביתם האמיתי? הבית שנטשו בגולה או ביתם שהקימו בארץ המובטחת. לא פעם התשובה הנכונה היא: שניהם. עמוס עוז כתב בספרו "באור התכלת העזה" שכל יצירה צומחת מתוך פצע. חווית הכתיבה בצל כאב השורשים הכפולים היא כתיבה מתוך פצע, מתוך כאב השורשים הכפולים. טוב עשתה ד"ר חלי אברהם איתן שהעלתה את כאב שתי המולדות, שתי הזהויות, על סדר היום הספרותי. הניתוחים הרגישים והאבחנות ממרחק זמן, מעניקים לנו זווית ראייה מחודשת. חלי איתן משיקה בימים אלה ספר חדש ובצדו דיסק שבו שירים מולחנים - "מחזור אור שירה ואישה" ואפשר למצוא גם בשיריה הד לאותה "נאמנות כפולה" ולשתי הזהויות. בספרה מצליחה חלי לחשוף בפנינו עולמות שונים ושירים מגוונים. לפעמים בקוראנו את השירים אנו רואים שהפצע נותר עם השנים פתוח כל הזמן, והכתיבה היא התהליך התרפי. המילים הכתובות הן רטיות על הפצע. הקרע בין המולדות הוא גם קרע בין תרבויות. עלינו לזכור את הרקע ההיסטורי לקרע הזה שיצר שורשים כפולים, או "דו-שורש", שפי שכינה זאת המשורר איתמר יעוז קסט. חלי איתן פוסעת ברגישות בשדה המוקשים הזה ומנסה לבחון את עולמם של משוררים יוצאי המזרח. מעבר לניתוחיה משתקפת מפת התקומה שהובילה לפצע ולקרע: הקמת המדינה נתפסה כהתגשמות חלום של דורות. האידיאולוגיה הציונית הוקירה את העלייה, אך העולים בעלייה ההמונית בשנות החמישים נתפסו כזרים, כאבק אדם. האבות המייסדים קיוו להיווצרות דגם של "היהודי החדש". התהליך תואר אז כ"כור ההיתוך". התהליך היה מר לכל העולים, ושבעתיים היה מר ליהודי ארצות האיסלאם, שחשו ניכור לממסד שהיה ברובו מיוצאי יהדות אירופה. תהליך המעבר התרבותי הנחיל מפח נפש לדור האבות, והשלכותיו על דור הבנים היו כואבות לא פחות. העימות בין תרבות הבית לתרבות בית הספר היה טראומתי. דור הבנים היה לדור של קלועים בתווך: הם חשו בושה בתרבות הבית וניכור כלפי תרבות בית הספר, המתעלם מזהותם. הפתרון העולה תמיד הוא ניסיון לאחות את השברים, ניסיון לסינתזה בין התרבויות. חלי אברהם איתן מראה עד כמה אין פתרונות קלים, ואין קרעים שמחים... כך מובאים שיריו של ארז ביטון, שהיה חלוץ הכתיבה על הקרע בין התרבויות ועל כאב השורשים הכפולים. בשירו 'אהבה בזרביות לבנות' מנסה המשורר להגיע אל גישור בין שתי הזהויות, בין הקצוות, אבל התחושה היא שהמתיקות אינה שלמה: וְאַחַר-כָּךְ מֶתֶק הַפִּיּוּס וְאַחַר-כָּךְ שׁוֹכֵךְ הַחֹם בַּעֲקֵבִים יְחֵפִים, אֶחָד-אֶחָד נוֹשְׁרִים הַיְלָדִים. השיר שלו "דברי רקע ראשוניים" ממחיש את התהייה בין העולמות. שירתו של ביטון נתנה לגיטימציה לכותבים רבים שבאו אחריו, ובעקבות ספריו דובר אז על "מהפכת הנענע" (ספריו: מנחה מרוקאית, ספר הנענע). חלי איתן נותנת מקום מרכזי למרכזיות של שירת ביטון בתיאור הזהות הדיאלקטית, ניסיון לחיות מזרח ומערב יחד - והשיר "דברי רקע ראשונים" מאפיין זאת בסיומו: אני אני / שהִרחקתי עצמי / הַרחק אל תוך לִבִי / שֶכשהַכל היו ישֵנים הייתי משנן / הַרחק אל תוך לבי / מִסות קטנות של בך / ביהודית / מרוקאית. הספר של ד"ר חלי אברהם איתן (שנכתב בהנחיית פרופ' הלל ברזל) דן בשירים של יוצרים שונים: החוויה המעצבת שהם חוו בבגרותם הייתה ההתנפצות של דמות האב. יצירות הספרות מאפשרות לעקוב אחר דפוסי התגובה השונים למשבר המעבר התרבותי וליחסי אבות ובנים בעידן של משבר זה. תהליך השינוי התרבותי מזמין מתחים בין דורות, מבוכה מול התמוטטות האבות, התכחשות לעבר (לתרבות, לעדה, למשפחה) שכמוה כבריחה מזהות. תהליך כזה יכול להניב גם תחושות של התנגדות לשינוי התרבותי והתבצרות בזהות העדתית. מול הגל של נוסטלגיה והיאחזות בזהות הישנה עומד גם הרצון למחוק את האתמול ולהתחיל מחדש. כך שלמה אביו בשיר "תיקון תדמית" אומר בסיום השיר: כי תיפלות עולמי אף בוהו / אמאן למלל מעלות אתמול / שכביכול לווה מלאכי עליון / מלאכי שלום". למרות התחושה של הדובר בשיר שהוא בעולם חדש של תיפלות (חוסר טעם) ובוהו (בלבול וחוסר סדר) הוא מסרב להצטרף לצבא הנוסטלגיה ולשיר שיר הלל לעולם של העבר, שבעיקרו היה עולם מסורתי. מול שירו של ארז ביטון שניסה דרך של סינתזה בין ה"מיסות של באך" ובין "היהודית המרוקאית", בוחר הדובר כאן לנטוש את הזהות הקודמת במגע עם הזהות הישראלית. סקירה קצרה אינה מאפשרת פירוט של דיונים בשירים שונים, והם ראויים לקריאה מקיפה. הספר של חלי איתן צולל לעומקן של בעיות זהות: יש דיון ביצירותיהם של שלמה אביו, פרץ דרור בנאי, אמירה הס, רוני סומק, הרצל ובלפור חקק, לילי זלוף, שושנה ויג, עזרא מורד, עדה אהרוני, אסתר שקלים, יעקב יעקב, מואיז בן הרוש, רצון הלוי ואחרים. לראשונה מוצגת תמונה מקפת על דור המשוררים שקם לאחר העליות שנתן תיעוד שירי למשבר העלייה. עקב נימת המחאה בחלק גדול מן השירים, גילה הממסד הספרותי לא פעם התנגדות לפרץ זה של שירה נוקבת ואותנטית. יחס דומה הביע הממסד לאנתולוגיה "מאה שנים מאה יוצרים" בעריכת סמי שלום שטרית ויצחק גורמזנו גורן (בימת קדם, 1999). וכמה מילים של וידוי אישי: היצירות מאפשרות לנו לחוות את העובר על היוצרים השונים, אך גם מאפשרות למי שחווה את הקרע ומתכחש לו, לחוות מה עבר עליו. המונח "דו-שורש" שטבע איתמר יעוז קסט הוביל מהלך חשוב של מתן לגיטימציה לשורשים הכפולים לבני כל הגלויות, כולל יוצאי המזרח. יש בספר גם צידה לדרך לכולנו למשבר הקליטה של יהודי חבר העמים ויהודי אתיופיה בדורנו. אסיים בשיר המבטא את כאב הנפש החצויה של המשורר, ואביא קטע מתוך שיר של הרצל חקק, "ואין לי פותר" - המובא בספרה של חלי איתן. בחרתי בשיר משום שהוא מיטיב לחשוף בפשטות את הקרע הזה - נפשו של הילד חצויה בין תרבות הבית לתרבות בית הספר: כֻּתָּנְתִּי בְּאָהֳלִי, חֻלְצָה בְּצֵאתִי הוֹלֵךְ וְשָׁב, לַשָּׁוְא שְׁוָא נָע, שְׁוָא נָד בֵּין כֻּתֹּנֶת רְקוּמָה, שְׂפַת אֵם לְבֵין חֻלְצַת בֵּית סֵפֶר, רַק בַּד תְּפָרִים, כְּסוּת לְבָדָד. ספרה של חלי אברהם איתן חושף ללא רטיות את כאב השורשים הכפולים בתוך המהפכה הציונית שהשיבה בנים למולדתם. מתברר שמעבר לכל ההירואיקה הציונית שחוללה את קיבוץ הגלויות מסתתר כאב גדול.