הֲיֵשׁ עוֹד מִי הַזּוֹכֵר אֶת אִמִּי אוֹ שֶׁאֵין כְּבָר מִי שֶׁזּוֹכֵר אוֹתָהּ, וְיַגִּיד אֶת דְּבָרוֹ עַל רְגָעִים שֶׁקָּפְאוּ בַּזְּמַן כִּי הֵם הָיוּ וְאֵינָם.
מילים חדות כסכינים. יצחק גנוז משורר זמנים אבודים, רוצה שעט המשורר שבידיו תהפוך לעט של הנצחה, לא לתת להשכחה למחוק עולם ילדות ועולם של זיכרונות קסומים. החשש מאובדן הזיכרון מעיק על יצחק גנוז, והוא רואה בכתיבה שלו שליחות, מחויבות להנציח מה שהיה, את דמויות העבר, את זכרון הוריו.
האם מתוארת בחלק מן השירים כפליטה על האונייה "אקסודוס" [ראה תמונתה מטה] - ויש בספרו של גנוז, צרור שירים על חוויות העולים בספינה, תיעוד נדיר. האם מתוארת בשירים כמעצבת דרך, כבונה את רוחו של הילד. גנוז מתאר אותה כדמות אלוהית, האם עולה כדמות על טבעית מן הים של תל אביב:
עַל חוֹלוֹת תֵּל אָבִיב עָלְתָה מֵהַיָּם עֲיֵפַת נְדוֹד, גֵּאָה, נוּגָה וְנִרְדֶּפֶת. אוֹר יְקָרוֹת, הֶמְיַת גַּלִּים, שֶׁמֶֹש גְּדוֹלָה, רְחוּמָה מְלַטֶּפֶת.
האם עטופה בצעיף - פאטשיילה, כרבקה בשעתה בהכירה את יצחק. העולם כאן קרוב, זו מולדת, אבל יש תחושה של ריחוק, וגנוז רוצה ליצור גשר. לתת לאותו צעיף להמשיך להעניק צל לדור החדש. צעיף של אהבה מחודשת. בתום השיר יש תחושה של העברת הלפיד מדור לדור:
צִנַּת יָם עֲנֻגָּה בְּשׁוּלֵי שִׂמְלָתָהּ כַּנְפוֹת הַפַטְשֵׁיְילֵה בָּרוּחַ, "הֵבֵאתִי עִמִּי גַּם דּוֹרוֹת אֲבוֹתַי עַל נַחֲלַת אַדְמָתֵנוּ לָנוּחַ".
גנוז יודע להעביר את רוח הזמנים ההם, את דיוקן הדמויות שעיצבו דור שלם. בלב שבור הוא אוחז בעט ומבקש לתעד גם את האימה של השואה, את הרצון לשמור על צלם אנוש, את הסבל הנפשי שהִכּה ושבר לבבות ונפשות:
מַחֲנֵה בֶּרְגֶן בֶּלְזֶן שְׁנָתַיִם לְאַחַר הַשִּׁחְרוּר. גָּבְהֵי לַיְלָה מִבַּעַד לַחַלּוֹן שֶׁל צְרִיף בֵּית הַחוֹלִים שָׁמַיִם סְמוּרֵי כּוֹכָבִים.
העולם אינו רך, העולם אינו עדין, גם הכוכבים אינם מבשרים חלומות, כמו בשיריו של ביאליק. הביטוי "סמורי כוכבים" מתאר עולם של בהלה וסיוט. מציאות דוקרת.
עולם הילדות שלו קשה לתיעוד, וגנוז מבקש לספר בכאב סיפור המרדף של הנאצי אחר הילד ויטק, והלב מתקשה לשאת בתמונה המצמררת:
אֶת בָּתֵּי הַסִּמְטָה אוֹפֵף, לְאֹרֶךְ הַבִּיב הַפָּתוּחַ קַלְגַּס אַחֲרֵי וִיטֶק הַנַּעַר רוֹדֵף.
ההתעללות של הקצין הנאצי מתוארת באמצעים אמנותיים, אבל הלב מתקשה להאמין. זו עדות של הנער שהוכה וזו עדותו. הצעקה מרחפת באוויר. הגבורה הרוחנית במחנות, היכולת לשמור על השפיות. השיר כמו מסתיים באווירה של בלדה ובמילים עדינות, אך המסר מעבר למילים קשה מנשוא:
מִבַּעַד לַחַלּוֹן לַיִל שָׁקֵט וְסָהוּר בְּתֹם עִדַּן קֶרַח וּכְפוֹר. רוּחַ אָבִיב גּוֹלֶשֶׁת פְּנִימָה, מַחֲנֵה בֶּרְגֶן בֶּלְזֶן. צְרִיף בֵּית הַחוֹלִים שְׁנָתַיִם לְאַחַר הַשִּׁחְרוּר.
העדויות על הילדים המוכים ונותרים ללא מגן הן צוואה לכולנו, כמו למשל העדות על הילדה שנותרה ללא מים, ללא רשות לגשת לבאר:
וּבִקְשָׁה הַיַּלְדָּה מַיִם לִשְׁתּוֹת גְּרוֹנָהּ נִחָר וּלְשׁוֹנָהּ מִתְיַבֶּשֶׁת, הִצְבִּיעַ הַגֶּרְמַן עַל אֶקְדָּחוֹ הַמְכֻוָּן "אֶל זֹאת הַבְּאֵר לֹא לָגֶשֶׁת!" המסע בקרונות המוות לא נמחק, וגנוז מתאר רגעים ששרדו בזכרונו:
מִתּוֹךְ הָאֶשְׁנָב הַמְסֹרָג שֶׁל הַקָּרוֹן הֶחָתוּם בָּקְעָה צְוִיחָה קוֹלָנִית מְצַמְרֶרֶת, קוֹלָהּ שֶׁל אִשָּׁה אֶל מֶרְחֲבֵי הַיְקוּם מִתּוֹךְ רַכֶּבֶת מֻשְׁלֶגֶת, דּוֹהֶרֶת.
שירתו של גנוז מתעדת ימים קשים בגטו, הלבטים אם לעלות לארץ או להישאר ולקוות לטוב. כיום ממרחק של שנים, התיעוד נוקב, חושף מכאובים ונפשות במצב שקשה לשפוט:
"אַבָּא אָמַר, יֵשׁ לָקוּם וְלָלֶכֶת, עֲנָנִים עַל רֹאשֵׁנוּ - גִּמְגֵּם הַשָּׁכֵן, וְהַדֶּרֶךְ לְאַרְצֵנוּ אֲרֻכָּה, מְפָרֶכֶת וְלָנוּ לֹא מַטֶּה, לֹא מָגֵן".
הימים שחלפו היו קשים, והזוועות מתועדים, והמשורר המתעד הכל לאחר חלוף הכל, מותיר לנו מילים שהן רקוויאם לעבר שחלף, תפילת קידוש החיים לאלה שהיו ואינם:
בְּלֵילוֹת אֱשׁוּן חשֶׁךְ, בְּחַשְׁרַת צֶאֱלִים שְֹדוֹת קֶטֶל וְסִפּוּן בַּיָּם הַפָּתוּחַ, בְּהֶמְיַת רְגָשׁוֹת כִּתְפִלַּת עֲשָׂבִים נָשָׂאנוּ אֶת זִכְרָם עִם הָרוּחַ.
"על אבני המרצפת שומה לבכות" - זו הצוואה של האם, מחויבות שאינה נותנת ליצחק גנוז מנוח. המשורר מתאר כיצד המרצפות היו העדות הנצחיות, הן אלה שספגו הכל והן אלה שיעבירו הכל לדורות הבאים:
"עַל אַבְנֵי הַמַּרְצֶפֶת שׂוּמָה לִבְכּוֹת" הָיְתָה אִמִּי זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה אוֹמֶרֶת, כַּפּוֹת יָדֶיהָ פּוֹכֶרֶת נֹכַח אָסוֹן, סֵבֶל וְאוֹת שֶׁבַּסִּמְטָה שֶׁלָּנוּ מִתְרַגְּשִׁים לִקְרוֹת.
אילו יכול היה, היה גנוז מביא את המרצפות של הבתים להעיד, מה קרה שם, מה עוללו ליהדות שלמה, לאנשים, למורשת, לרוח שלהם - המרצפות ראו הכל והן המעידות על התופת:
הֵן רָאוּ, שָׁמְעוּ וְשָׁתְקוּ, עֲלֵיהֶן צָעַדְנוּ, דָּרַכְנוּ מִסּוּגַר אֶל סוּגַר, רְדוּפֵי מָוֶת, אֵשׁ, כַּדּוּרִים, שִׁבֳּלֵינוּ הַפּוֹרְחוֹת בַּאֲבִיב נְעוּרִים.
השירה של גנוז מפגישה את דור שרידי השואה עם דור הצברים שמסמלים את התקומה והישראלי החדש. הנתק בין הדורות נמס לאיטו למשמע סיפורי הגבורה והסבל, והמורשת המשותפת היא שמחברת בין שני הדורות - מסורת ההגדה מדור לדור, השאלה 'מה נשתנה' שמבטאת ביהדות את החובה לספר ביציאת מצרים, את החובה לזכור את העבר.
גנוז חש מחויבות קדושה להנציח את הכל:
לְזֵכֶר כָּל מֵתַי אֶכְתֹּב מִלִּים וְהֵם יָפִים וְטוֹבִים כַּמִּלִּים עַצְמָן, וְהֵם יַעַבְרוּ לְפָנַי כָּל אֶחָד בִּנְתִיבוֹ כְּמוֹ פְּתִיל חַיֵּיהֶם שֶׁחָנַן אוֹתָם אֱלֹקִים וְחָנַן גַּם אוֹתִי לִהְיוֹת אִתָּם, לִשְׁהוֹת בִּמְחִצָּתָם.
כך כותב המשורר בהתרגשות: "לחש הפליט ליפה הבלורית/ "את הילה הזה אנוכי שומע/ והוא נשתנה מכל הלילות"/ ואחרי עוד שלב של התקרבות יש נכונות של הצבר לקראת הפליט:
"בוא איתי, אחי", הזדעק לפתע/ וטפח על גב הפליט השחוח/ ריצה קולנית, דממה אימתנית/ טללי לילה הבהיקו באש ובחוח".
יחד הם מחפשים דרך - והבחירה סמלית: הצמחייה עבותה, יש חושך אך הכיוון ברור: "זה השביל המוביל לירושלים".
שיר אחד מתאר את החוויות מסיפונה של אקסודוס, והמשורר מתאר את המעמד נורא ההוד כמסמל חזרה למעמד הר סיני. הארמדה הבריטית צרה על ספינת המעפילים, והעשן מזכיר את עשן הר סיני: "צריבת העשן בפנים לוהטות/ משחתות הארמדה כיבו האורות".
המעפילים ששרדו את השואה חשים שהם במעמד היסטורי ומצפים לנס: "יערות עבותים מעל עפר עצמותינו/ ורק לנו נדמה ברגע הזה / כי שרדנו".
ההצלה מתוארת כמעשה על-טבעי שמוליך עד ימי דור המדבר שהגיע לארץ:
"אין יודע איך ומדוע/ ונאכל את הלחם ונשתה את המים/ וננשום מלוא הלב וחזה/ את ליל הנס והפלא הזה".
יצחק גנוז יודע שהמילים לא תעמודנה במלאכה הכבדה הזו לתאר זוועה שמעבר לבינת אנוש. והמילים שלו נותרות כואבות, חדות, שורטות. כך הוא כותב, וזאת אסור לנו לשכוח:
אֲנַחְנוּ שָׂרַדְנוּ כְּדֵי לְסַפֵּר, הַאֻמְנָם נֵדַע לְסַפֵּר? כִּי דַּלָּה הַשָּׂפָה, וְאָזְלָה הַמִּלָּה, קָפְאוּ הַשְּׂפָתַיִם מִדַּבֵּר.
