פותח, ולא במקרה, את
ספרו 'אמת אחת ולא שתיים' בשירו של אורי צבי גרינברג. פתיחה זו, בנוסף לשמו של המחבר 'חרותי', מעידה כאלף מונים על עולמו הרוחני של המחבר עצמו.
אם תרצו, זהו רמז מקדים המבהיר לקורא שהספר האחוז בידיו אינו ספר זכרונות משמים, פרשת חיים של מי שכל עולמו מצטמצם בבעיותיו שלו עצמו, אלא של מי שרואה את עצמו כשליח לרעיון הגדול יותר ממנו עצמו.
בתמצית ניתן לומר כי הספר, יותר משהוא עוסק באדם עצמו (ואל יקל הדבר בעיני הקורא. סיפורו האישי של יעקב חרותי לא רק מרתק, אלא אף כתוב בשפה בהירה ומדויקת), הוא עוסק בעיקר במערכה העקרונית על הקמתה של מדינת ישראל ועל הכוחות הפוליטיים שבחשו בקדרה החל משנת 1920 ועד לימינו אנו.
במשך עשרות שנים, פעילותם של חברי ה'לח"י', תנועת לוחמי חרות ישראל, לאורך שנות טרום הקמת המדינה ולאחריה הוצנעה וכמעט נעלמה מההיסטוריה הרשמית של מדינת ישראל. והספר 'אמת אחת ולא שתיים' מכיל בין דפיו, ממקור ראשון, את סיפורה ההיסטורי של ה'לח"י', המחתרת היהודית שלא קיבלה על עצמה את ההגמוניה של 'ההגנה' וסומנה כבר בראשית דרכה כאויבת התפיסה הפוליטית של 'ההגנה' וראשי היישוב, וככזו, נאלצו חבריה להיאבק לא רק על גירוש הבריטים מארץ ישראל והקמת מדינה, אלא גם על השקפת עולמה וצדקת דרכה של התנועה נגד חלק נרחב מהיישוב היהודי עצמו.
הספר הינו פריסה גלויה ומאירת עיניים לא רק על הפעולות הרבות של חברי ה'לח"י' הנחשפות לפני הקורא ללא התלהמות מיותרת, אלא כסיפור פשוט הדן בעובדות יותר מאשר בסנסציה, וגם שופך אור על האמצעים הפוליטיים והאלימים שננקטו על-ידי ראשי היישוב כנגד חברי 'לח"י' וה'אצ"ל' - הארגון הצבאי הלאומי. חרותי מספר בכנות מרשימה ומתוך אמונה עמוקה בצדקת הדרך על הסיבות, והמניעים שעמדו מאחורי צורת הפעולה של ה'לח"י'.
ומנקודת מבט של מי שהיה לא רק עד, אלא גם פעיל בעשרות מאורעות, קטנים וגדולים, מעניק המחבר לקורא גם ניתוח מרתק על הלכי רוחו של היישוב עד קומה של המדינה, וממשיך הלאה לאורך ראשית בניין המדינה, ההתפלגויות הפוליטיות, הקמת תנועות פוליטיות ('גוש אמונים', 'התחיה', 'צומת' ו'מולדת') ומאבק שאינו מסתיים על דמותה של המדינה הצעירה עד לימינו אנו.
מקטרגי הספר, וימצאו לא מעט כאלו בשורות האקדמיה והשמאל הישראלי, יאמרו כי מדרך הטבע זכרונות אינם נחשבים לכלי מדויק בתיעוד ההיסטוריה. קחו ארבעה אנשים שונים שיצפו ויחוו את אותו המאורע, והרי לכם 'רשומון', כל אחד יראה ויספר על אותו המאורע בכליו שלו, בצורה שבו הוא חווה את המאורע. אי לכך, מתוקף אותו העניין, מאורעות היסטוריים תמיד יסופרו בצורה בה בחר החוקר, או ההיסטוריון לסנן את פרטי המידע ולהחליט מה מתוך שפע הפרטים (במידה שהם נמצאים לפניו) בעל משמעות, ומה מתוך הדברים ניתן להשמטה. אם כך, הדעת נותנת כי מאורעות שונים פושטים ולובשים צורה, וניואנסים מקבלים משמעות שונה והספר 'אמת אחת ולא שתיים' אינו אלא ניסיון, מצד אחד 'לסגור חשבונות אישיים', ומהצד השני, לצבוע את ההיסטוריה בגוונים פוליטיים המתאימים להשקפת עולמו של המחבר. (ובעברית אקדמאית מודרנית - 'נרטיב').
אולם - הצורה שבה נכתב ונוסח הספר מעידה כי חרותי (כעורך דין, כאיש עקרונות, וכאיש מעשה - כאז גם היום) צפה את הנולד והכין את התגובה המתאימה למקטרגים כבר בספר גופו. לכל פרט מזכרונו העשיר נוספו בתוך הספר מסמכים, תעודות, מכתבים, עדויות חופפות, רישומים, צילומים או פרוטוקולים מארכיונים ציבוריים שנפתחו לקהל.
ספר זה, מעבר להיותו מסמך מרתק הכתוב היטב הינו סוג של ניצחון. לא רק מעצם הוצאתו לאור, אלא גם מעצם העמדת סיפור היסטורי אמין והשבת הכבוד הראוי לאלה שחלמו, נלחמו ועדיין לוחמים ללא לאות, בשדה שלעיתים נדמה כי הוא החשוב מכל לעתידה של מדינת ישראל כמדינת היהודים, שדה הזיכרון ההיסטורי.
וברוח זו, יש להוסיף כי בני דורו של המחבר הולכים ומפנים את מקומם בהיסטוריה לטובת דור חדש, דור שלא ראה במו עיניו את קום המדינה, שלא לחם על הקמת המדינה, דור שלא חווה אישית את ההתהוות של אחד הניסים הגדולים ביותר במאה העשרים, שלא רקד ברחובות עם הכרזת קומה של המדינה ומיד לאחר מכן אחז בנשק להגנתה.
ליעקב חרותי היו הרצון, הזכות והכוח לחיות ולפעול כמיטב יכולתו ומיטב שיפוטו, כאיש חופשי באותה תקופה רבת הוד, התקופה ששינתה את פני ההיסטוריה האנושית והיהודית בכללותה.
היום, בפרוס העשור השביעי לקומה של מדינת ישראל, המדינה היהודית, אנו חיים בתקופה שבה המירוץ אחרי קביעת הזכרונות ההיסטוריים נמצא בעיצומו. אנו מוצאים את עצמנו בימים קשים בהם הוויכוחים על הזכויות ועל החובות, על הראוי ועל המוסרי, על קיומה של מדינת ישראל כמדינת היהודים - נמצאים בשיאם.
לטעמי, עכשיו הוא זמן חשוב מאין כמוהו שכל אותם האנשים שנמצאים עדיין עימנו, אותם ענקים צנועים שבזכותם אני ובני דורי חיים את החופש להיות יהודי, הן מימין והן משמאל, ראוי להם לעשות כמעשהו של יעקב חרותי, יפצו את פיהם ויעלו על הכתב את זכרונותיהם ויעניקו לדורות הבאים את הזכות להכיר אותם, את פועלם, ובעיקר, את הזכות לשפוט.
