הניצולים מן השואה הולכים ונעלמים, אחדים עדיין כותבים עדויות וביניהם המשורר יעקב ברזילי.
בספרו "מחכה לאבי" פגשתי דמויות שהוחיו בהנשמה שירית מנשמתו של המשורר. יעקב ברזילי המשורר ממשיך לכתוב על השואה, על האנשים ועל הסיטואציות שבהן נכחדו מן העולם. הוא בוחר להיות הפה לאלה שקולם נדם. הוא בוחר להיות עד למי שכבר לא יכול למסור עדות. במסעות געגועיו של המשורר הוא פותח את הספר בשירים לאביו, לאמו, לאלוהים להם וגם לעצמו.
כבר בכותרת הספר יש אמירה של ציפייה. "מחכה לאבי" הכותרת מעוררת שאלות רבות. היכן האב? האם האב עזב במפתיע? מדוע הבן מחכה לאביו? ברור מן הכותרת שהמשורר נמצא בעמדה של ציפייה והעמדה הזאת מונצחת לאורך שעריו של הספר.
בפתח הספר פותח המשורר באמירות פואטיות על הזיכרון "נכון שמים לא זוכרים, אבנים לא כואבות, ואילנות לא מתאבלים. אבל אני כן זוכר, כן כואב וכן מתאבל". ובכן, זוהי האמירה הפואטית המרכזית של הספר. אמירה שבה הזיכרון אף פעם לא נעלם, הוא חי בתוך המשורר. הוא קיים, בהיותו קיים גם הזיכרון קיים. יש בדובר תחושה של שליחות של חיוב הזיכרון. הוא בעמידתו המשוררית הופך עצמו לנציב של זיכרון גל עד שמהלך בינינו.
כשפוגשים ביעקב ברזילי בחיים האמיתיים, הוא יושב בשקט, נוצר את לשונו וממעט לדבר בלי צורך. אני מכירה את דמותו האמיתית ואני חייבת להודות, איש ענו וצנוע. וכאן אני מוסיפה משורר גדול. משורר שמניח לשירתו לנבוע בלא להתגאות ובלא לשיר הלל לעצמו. הוא בהיותו "משורר זוכר" הופך עצמו למשפך לאנשים ולעולם שאיננו. ואין אנו יכולים להבין עולם זה או לדעת אותו.
המשורר מחכה לאביו בשירים וזו ההגדרה שמתאימה לאישיותו של המשורר כמי שמוצא אפיק לקשור את עצמו לקודמים לו.
מהי מצבת הזיכרון אותה מציב הבן לאביו בשירים? המשורר מתגעגע לאביו החייט שתפר לו בגדי חג לראש השנה, הוא מתגעגע לימים שהיה בכיתה א' וחיכה לאביו. הגעגועים של יעקב ברזילי הם גם לילדותו שלו לילדות שלפני היות התופת. התמונה שמבקש המבוגר לזכור היא של אב עמל שמכין בגדים וגם של אדם הצמא לאהבה. בתפילה שיש בה גם אירוניה שהרי היא אינה אפשרית, מבקש המשורר "עש ועשן/ יקרמו עור וגידים" שהרי הכליה של אביו הייתה בימי השואה בתוך כבשנים והוא מבקש שיחזור מן התופת. האושר שיציף את המשורר לאחר תחיית המתים יעלה על גדותיו. לא יהיה לכך גבול.
זיכרון נוסף עולה כשהמשורר מתבונן בתמונת אביו. גם כאן יש אמירה אירונית סמויה, התמונה שרדה את המאה העשרים ואילו הוא אביו לא שרד את המאה העשרים. "אבי נגרס לפרורי דשן תבלין לאדמה שתצמיח זן חדש של רוצחים גלוחי ראש", מדבריו של המשורר ניתן לקבל תמונה על עולם שאינו משתנה - אביו איננו, אבל גלוחי הראש עדיין מופיעים בעולם. הרוע שולט בעולם והוא לא נעלם, הוא משנה צורתו.
הנימה האירונית העוקצנית של יעקב ברזילי נמשכת לאורך הספר. בשירו לאמו "לא אמרתי שלום" "מדוע כה מהרת? האם קראו לך? או התנדבת ללכת?" ואחר הוא ממשיך בלשון של דיבור יומיומי: רציתי לומר לך דברים כמו: אני אוהבת אותך, או מסאז' ברגלייך הכואבות. המשורר מרגיש החמצה ענקית מהעדרם של הוריו. הוא לא יכול לכתוב לאמו שיר אהבה בהיותה חסרה, בהיות עולמו חסר אותה. אין לו אפשרות להראות להם עד כמה גדולה אהבתו אליהם. בשיר אחר כותב המשורר בלשון וידויית "אמי לא זכתה לראות את בנה שוזר מילים בזר, על ראשה". בהיותו משורר היא לא זכתה במחרוזות השירים שהוא כותב. וגם זו החמצה שרק המשורר חווה. בשיר "בשלט רחוק" הקול הדובר הוא קול אמו "אני שוכנת עפר מזמן לא מלאך בשמים, כותבת יומן ברגבי אדמה מחודדים".
השער הבא הוא השער לאלוהים, בסדרו כך העמיד המשורר את אביו ואמו מעל האלוהים, הם האלוהים של המשורר. ובאמת, בשיחו עם אלוהים יש קטרוג. "אלוהים יקר, / יש כל כך הרבה משחקים, / מדוע אתה אוהב לשחק תמיד / במשחקי מלחמה?". הלשון היא לשון פשוטה מאוד נהירה וברורה. המשורר נמצא בדיאלוג תמידי עם אלוהיו. שהרי הפנייה בשיר אלוהים יקר. יחד עם זאת, הוא שואל בנימה כואבת מדוע האל בוחר להשתמש בעוצמתו להרס. המשורר מעמיד לפני האל מראה מכוערת ועקומה של מעשיו הגדולים של האל. האם בזה גדולתו של האל במשחקי המלחמה שלו?
בשיר "באחוזתו של אלוהים" יש תהייה מאוד קשה על שלטונו של האל, כמו בבדיחה שחורה הוא שואל מי יהיה האסטרונאוט הראשון שינחת באחוזתו של אלוהים ויגיש לו מתנות שעשו בני האדם ועליהם כתובת "העבודה משחררת", בקבוק שמפו ריחני למקלחת, טלית בצבע אדום, תיל אמנותי ואלבום תמונות. כל אלה יובילו את האל "ויהגה בם יומם ולילה". בכך הפך המשורר את אלוהים למי שעליו ללמוד על התנהגות בני האדם, וללמוד על תפקודו של העולם כפי שהפסוק האלמותי היהודי אומר והגית בו יומם ולילה. ההיפוך כאן גם הוא יוצר אירוניה כלפי השגחתו של האל או אי-השגחתו.
בשער "להם" מתעד בלשונו הסרקסטית את גורלם של הנספים.
"אמונה מופרזת" רובי האמין שישרד
כמו לולין בקרקס
שאין לו רשת ביטון
אך לא יפול.
הוא גם התאמן ללכת
בשדה מוקשים
בלי להתפוצץ.
יום אחד נפל מהטרפז
והתפוצץ.
ונסיים בשירו הקצר של יעקב ברזילי בשער "וגם לי"
בהיזכרי
בהזכרי,
אני מזיל טפות דיו
על ניר המכתבים שלי.
הדיו של יעקב ברזילי הוא בבחינת הדמעות שהוא מזיל על גבי הנייר. הוא כותב וכואב וממשיך לכתוב.
בלשונו המהתלת הוא כותב בשיר "מכחיש שואה" "אני מבקש להתוודות: כל אשר שוררתי בעבר הוא פרי דמיוני החולה. האמת היא שהשנה היפה בחיי הייתה במחנה הנופש ברגן בלזן... זאת דרכו של עולם / נולדים, קצת חיים ומתים מי באש, מי במים מי בתליה ומי בגז".
אף שהספר הוא ספר שמתייחס לנושא השואה ולזיכרון של מי שניצל מן התופת והותיר שם את קרוביו היקרים ביותר, יש בפואטיקה של יעקב ברזילי קסם מיוחד. הוא כותב שירים שיש בהם הפתעות בתפיסת העולם. מעורר למחשבה ומעורר תהיות פילוסופיות על האדם ועל אלוהיו.
