איך אתחיל לספר אודות ריצת המרתון הראשונה בחיי? אולי מהמראה היפה בעולם, שער הסיום הצבעוני, כשמאחורי יותר מ-42 קילומטרים של ריצה ללא הפסקה, ארבע שעות ששתי רגליי לא דרכו על המסלול ביחד אפילו פעם אחת. ושמא אתחיל מהכינוס שלפני ההזנקה, רגע של התרוממות רוח מרגשת, המזכירה רק מצב של שימוש באקסטזי? ואולי מהאמצע, כשאני רץ בשורה הראשונה של דבוקה ששמה לה למטרה לסיים את המרתון בארבע שעות בדיוק (5.40 דקות לקילומטר). מצב רוחי בשמים, שום שריר לא כואב, הגוף מתפקד כהלכה, ולמרות שמאחורי עשרה ק"מ, 15 או 20, אני עדיין רעב ומוכן לגמוע את הקילומטרים הנותרים. לפתע אני מגלה שעברתי את הדבוקה בעשרה או עשרים מטרים, ואני מורה לעצמי לחזור לקבוצה. ארבע זה ארבע. משמעת צריך פה.
ואולי אתחיל מהרגע שחציתי את קו הסיום, כשללא כל הכנה, הכרתי התערפלה, וגופי עבר ממוד של אופוריה למוד של כיבוי עצמי? אני שוכב באמבולנס מבולבל לחלוטין, אך בזווית העין אני מבחין שהאינפוזיה המחוברת לידי הימינית אינה מטפטפת. אחרי כמה דקות, עדיין במצב מטושטש, אני שולף את ידי השמאלית מתחת לשמיכה ומבקש - "חברו אותי לאינפוזיה גם ביד הזאת". החובש מתבלבל, עד היום לא נתקל בשכיב מרע המבקש אינפוזיה בשתי הידיים. אף על-פי כן, הוא מתעשת ונענה לי.
אני חש את החיים שבים אלי. קולה של רעייתי חודר להכרתי, קול רגוע ונעים, מנסה ליצור קשר. "הביאו לך את המדליה", היא אומרת.
"סיימתי?" אני שואל. "הגעתי לקו הסיום?"
"כן, סיימת. אתה לא זוכר? אפילו הכריזו את שמך ברמקול. המדליה שלך כאן".
אחרי דקה אני שואל שוב את השאלה המציקה, "תגידי, סיימתי?"
והיא חוזרת בשקט על דבריה. "כן, סיימת, בזמן לא רע בכלל".
לפתע שמעתי את הרופא מציע לפנות אותי לבית החולים פורייה. זה כבר היה יותר מדי. "אין צורך", אמרתי בקול יציב ולאט לאט קמתי מהמיטה, יצאתי מהאמבולנס ואט אט התרוממתי. הנוכחים הביטו עלי וכאיש אחד אמרו: "ואוו, עכשיו אנחנו מבינים למה החובש התקשה לסגור את דלתות האמבולנס כששכבת שם".
לא כך רציתי לסיים את המרתון הראשון בחיי. תכננתי ספרינט קל מתובל בחיוך תוך כדי נפנוף לכל עבר, אבל לגוף, מסתבר, היגיון משלו. צריך להקשיב לו.
חצי שעה לאחר מכן נכנסתי ללובי של המלון כדי להרגיע את חבריי הרצים שדאגו לי, להראות להם שהתאוששתי.
"עשינו את זה", קידמו את פני.
"עשית את זה ובגדול".
"היה שווה, לא?"
במקלחת הראשונה אחרי הייתי אדם חדש. רק מתחת לזרם המים השוצף התחלתי לקלוט: רצתי מרתון. רצתי 42.2 ק"מ.
