סימביוזה בין בני אדם על רבדיה העסיקה את הסופרת דורית שנקמן-שפיץ בבניית עלילתו המסועפת של הרומן הראשון שלה, אִחוּי, בהוצאת ספריית הפועלים 2009 בעריכתה של דורית פרידמן. דורית שנקמן-שפיץ היא פסיכולוגית קלינית בכירה המטפלת באוכלוסיות מגוונות, מלמדת ומכשירה פסיכולוגים מזה שנים רבות בהתמחות בתחום הקליני, במגזר הציבורי ובמגזר הפרטי. מי שעוסקת בחיי היומיום בטיפול באנשים כתבה רומן רחב יריעה ובו ידע מעמיק ומקיף מתחומי הספרות האמנות והתיאטרון.
ספרה של דורית שנקמן-שפיץ הוא ספר חשוב בארון הספרים הישראלי, הוא מעניק עומק חדש לספרות הישראלית, ומיוחד ביותר לגלות אישה-סופרת בשנות החמישים לחייה הכותבת מזוית ראייה של בחור צעיר בשנות העשרים לחייו. גיבור הספר, דודי, הוא בחור תל אביבי-ארץ-ישראלי מאוד עכשווי. בגוף ראשון שוטח את סיפורו ותוך כך משגר ידע רחב על תחומי האמנות השונים. בהיותו שחקן המתכונן להצגה "מחכים לגודו" הוא מספר את מאורעות חייו לאור אירוע טראומתי של פריקת האיחוי שלו עם אחיו התאום אומי.
הבקיאות של הסופרת בחייהם של הצעירים בספר מעוררת השתאות, הסופרת מתארת את היחסים הבינאישיים של דודי המספר, שבחייו בהווה אינו מוצא את האישה האידיאלית והוא נע בין שתי נשים - האחת משמשת בעבורו כעובדת סוציאלית והאחת משמשת בעבורו כעבד ליצריו. הוא לא מצליח למצוא סימביוזה מוחלטת בהגשמת חייו האישיים. גם ביחסיו אל הוריו הבורגניים המבוססים בתל אביב יש יחסים של תלונה רבה. הסבתא ניצולת השואה מתפקדת בעבורו כאם יותר מאמו. משפחת ברגמן, ההורים והסבים מנוכרים לפי הדיווח שהוא מספר. המשותף לכל הדמויות הוא הסתרת הפנים. והספר עוסק למעשה בחשיפת הסתרת הפנים הזו של כל אחת ואחת מן הדמויות. בהיות הסיפור מסופר בגוף ראשון ומפיו של המספר הגיבור, הקורא תלוי בדיווחיו של דודי והוא מגיע לתובנות בצעדיו של המספר.
כדי לקרוא את שנקמן-שפיץ בספרה הראשון חייבים להכיר את מחזהו של בקט "מחכים לגודו". עלילת הספר בנויה על אנלוגיה בין הגיבורים ברומן החיים במשפחה בורגנית ששורשיה האשכנזיים נטועים בתל אביב של המאה העשרים. הרחובות בהם מתעוררת העלילה לחיים הם רחובות תל אביביים בלבו של המטרופולין הישראלי לבין הגיבורים במחזה מחכים לגודו. לאחר שקוראים את שנקמן-שפיץ חייבים ללכת לחפש את האנלוגיות במחזה. ומתברר שדמותו של דודי העומד לגלם את לאקי במחזה מחכים לגודו בהיותו סטודנט תיאטרון "בתקווה", היא אנלוגית לדמות של פודזו בתחילת חייו התאומיים שהופך לדמותו של לאקי עם היעלמותו של אומי. כל הספר מתכונן דודי לשחק את לאקי כיוון שהוא לא מאמין שהוא העבד ביחסיו עם אחיו. ומתברר בסופו של דבר, שאומי עם חירשותו הצליח להתנתק מאחיזתו של פודזו והפך את דודי ללאקי. התהפכו היחסים בין שני האחים בלא שהאחד ירגיש בכך.
מעיון בכותרת הספר ניתן להבחין במשמעויות רבות, האחת איחוי - סימביוזה, מישהו שניזון ממישהו אחר, התופעה בטבע גם כשמבצעים איחוי בין שני סוגי עצים כדי לחבר לעץ אחד. המשמעות של איחוי בקשר בין אחים במיוחד אחים תאומים היא סוג של סימביוזה, סוג של תלות. איחוי נעשה במקרה של שבר, והספר עוסק בניסיון של המספר למצוא את הנקודה שאבדה לו בחיבור עם אחיו.
לולא הסימביוזה של הספר עם מחזהו של בקט, היה לפנינו ספר שעלילתו מותחת ובו סיפור של שני אחים שנפרדו דרכיהם, והאח האחד שהיה האח המוביל, האח הדומיננטי, לא מבין מדוע אחיו התאום אומי נעלם מחייו. ולא כך הדבר, הספר מתעלה מעבר לספר של סיפור תלאות אישיות ופיקרסקה של מסע נדודים לספר שבו יש לאמנות וגם ליחסיה עם בני האדם משמעות של התרמה. הסיפור נבנה כרומן-וידויי-קונפסיונאלי, וידויי מפיו של האח דודי היוצא למסע חיפושים נפשי, ואחר כך גיאוגרפי כדי למצוא את אחיו התאום אומי.
כדי להבין את דמותם של שני האחים, צריך להבין מהי האנלוגיה לסימביוזה במחזה של בקט. במחזה מחכים לגודו, פודזו הוא בעל אדמות, יש לו עבד החושב, רוקד ושר בשבילו; הוא אדון על זמנו ומעשיו. הוא מתבטא בשפה מליצית ומלוטשת ומשתמש במושגים בסגנון ההומניזם המסורתי כמו "יופי, חסד, אמת...". הוא בעל גינונים של הבורגנות ומקפיד על הצגת גינונים אלו בפני וולאדימיר ואסטרגון. הוא מציג עצמו כאוהב חברה ומתעניין בזולת, כבעל לב רחב, כחובב אמנות וספרות ודוגל בחשיבה הגיונית. הוא זקוק ל"היראות", זקוק לקהל צופים שיעניק לו אישור לדמותו "הנעלה" ולאדנותו. לאקי הוא כאמור שם המתאים לכלבים וכמוהם - הוא קשור בשרשרת. הוא במעמד של כלב לאדונו, ועוד יותר מכך הוא מעין סוס הנושא מטענים. פודזו מתייחס אליו כאל סוס בהצליפו בו בשוט. לאקי הוא סוס עבודה. הוא קיים רק כשהוא עובד. ברגע שהוא מפסיק לעשות כך, הוא שוקע בתרדמה ואינו חוזר לחיים אלא כשמצווים עליו לשוב לעבודה. לאקי הוא מעין מריונטה חסרת נשמה, רובוט המגיב באופן מכני לדרישות אדוניו... בקט הציג אותו כדמות אנוש, אך אינו מעניק לו שום תוכן שיעגן אותו במציאות. לאקי הוא דמות מופשטת של עבד, ובוודאי לא נציגו של מעמד כלשהו; גם לא של מעמד העבדים. היכן נשמע על עבד המספק רוחניות לאדוניו? ואיפה נשמע על עבדים בחברתנו? ישנם רק משועבדים. לאקי הוא מטפורה של האדם המודרני, החלול והחסר כל אני אישי אינדיבידואלי המשועבד לשגרת חיו וחפציו.
ואם נחזור לנושאו המרכזי של הספר - הסימביוזה בין בני אדם - נמצא שהספר עוסק ביחסים בין אחים תאומים, בין אחים, בין הורים לילדיהם, יחסים בין חברים.
דודי היה האח המוצלח, הוא נולד ללא פגם ומהר מאוד מגיל צעיר הוא הפך להיות האח שהוביל את הקשר. הוא סחב אחיו את אחיו לכל מקום, הוא היה זה שהלך עם אחיו לבדיקת השמיעה הראשונה בהיותה של האם במשבר נפשי, ולא הייתה מסוגלת להתמודד או לטפל במומו של בנה. כשהגננות העירו לה על היותו לקוי שמיעה, היא לא הבינה זאת. רק כשהגננת בגן העירוני התעקשה שהילד לא יילך לגן אלא אם יאובחן כראוי. היא אילצה את דודי להתלוות לבדיקה, וכך בזיכרון שלו הוא מלווה את אחיו לבדיקת השמיעה בגיל שלוש, ממלא יחד עם המאבחנת פרטים על אחיו בעוד אמו נוסעת וחוזרת לאחר האבחון. דודי הגן על אחיו בילדות, וכך גם האדיר את תרומתו לקשר. בהיותו הילד המוצלח הוא מתגייס אחר כך לצנחנים, ואילו אחיו לא עזרו מאמציו ולא חיילו אותו. בשעה שדודי עסוק בבניית דמותו כגברבר ישראלי מצוי שכובש יעדים וגם יוצא למשימות ביטחון בלבנון, משקם אחיו את חייו. אמו של דודי לא תפקדה ותפקיד האימהות הועבר לסבתא גיטה. סבתא גיטה יודעת יותר על אומי ודודי מאשר שני הוריהם. ניצולת השואה מגלה הבנה וידיעה על החיים יותר מהוריהם. דודי אינו זוכר מפגנים של אהבה וחיבה של אם אוהבת כלפיהם וגם כלפי אומי בילדות, כשאומי הוא עיוות שמו של שלומי התאום, שלא יכול היה לדבר כראוי כיוון שהיה לקוי שמיעה, צייר עיוותה אמו את פניה ומחקה ממנו את החיוך שהיה נסוך על פניו.
האימה מלווה את הספר מראשיתו עד סופו:
"והמיילים המתגרים שלו-נופים עוצרי נשימה, אוכל ונשים אקזוטיות- שוכח שתקע אותי פה עם פרחות מצויות ותרגילי תנועה, ועם האימה הזאת שמתנפלת עלי בעיקר בלילות, שמא לא ישוב אלי, וישאיר אותי בודד ועזוב ביקום מנוכר ואכזר" (איחוי, עמ' 32).
העולם שהיה לו בילדותו עם אחיו התאום היה עולם בו הוא שימש כמתווך, תיווך בין אומי לבין העולם. ובבגרותו, כשאומי לא צריך היה את דודי, נפרם הקשר ונשבר הקשר באופן טוטאלי. כדי לצמוח מחדש, חייב אומי להתנתק מן האיחוי שלו, ועל הניתוק הזה ועל הקושי של המספר להבין ולקבל את הרצון של אומי לחיות את חייו בלא היותו זקוק ונתמך על-ידי אחיו התאום. הניתוק הזה מזכיר ניתוק של מוות, היעלמות של אדם קרוב, כשהאדם הקשור אליו מרגיש שהניתוק הוא נטישה ללא הודעה מוקדמת כמו מוות פתאומי.
הסימביוזה הזאת, שהייתה קיימת בין שני האחים, הלכה והתפוגגה כששניהם נפרדו בסיום לימודיהם התיכוניים. ניסיון נוסף של דודי להשיב את אחיו לזרועותיו להיות בעמדת העבד שלו, היה בטיול אחרי הצבא שהוא יוצא אליו עם חבריו מן השירות. בטיול הזה אומי הוא מטייל בודד ואינו מתערה בקבוצת הנהנתנית, אלא מעשיר את עולמו מבחינה רוחנית. במבט לאחור, בהעלאת הזכרונות של דודי המספר, מפעפע הזיכרון שהניתוק ביניהם התרחש כבר שם בהודו, כשהם חיו בשני מעגלים שלא השיקו.
כשהיחסים ביניהם מתהפכים כותב דודי את המשפטים הבאים:
"בתנועות עצבניות אני מחליק את ידי על גרוני, כמו להרחיק ממנו את החבל שנותר תלוי עליו גם אחרי החזרות, חבל ארוך, בלתי נראה, שאומי אוחז בו מקצה העולם.
"תמיד היינו לפותים בחבל, מטבור של אימא עד היום, אלא שעד לא מזמן אחזתי בו ולפתע אני כפות בלולאתו. האם אומי מוסר לעצמו דין וחשבון, כמה אני סובל בגלל החירות שקידש לו פתאום?".
דודי לא הצליח לקרוא את הסימנים הללו, שהם גם אינם מתפרשים בקריאה הראשונה, שכן הקורא מובל יחד עם הגיבור ומקלף את הקליפות באיטיות בהתאם למה שנמסר לו. הבקיאים בקשר האחים הזה חודרים אל עולמו הרעוע של דודי ומזעזעים אותו רק כשאומי שולח אליו איי-מייל ממקום בלתי ידוע, ומכניס אי-ודאות מאוד קיומי למערכת היחסים ביניהם. ערעור היחסים בין דודי לבין אומי נובע מכך שלדודי אין יותר שליטה על אחיו. האח נעלם והוא אינו יודע היכן אחיו מסתתר? הוא אינו יודע מדוע אחיו מסתתר מפניו? ואט אט, בתחבולות, שואב דודי מידע על אחיו. המידע שנמסר לדודי אף פעם אינו מדויק והמפגש ביניהם בסופו של דבר נוצר באורח אקראי. גם כאשר הם נמצאים בקרבה גיאוגרפית, דודי לא מסוגל לבצע מהלך של קרבה כיוון שאומי הפך אותו לעבד שלו, והוא לא מוסר בידיו את הכוח לשלוט בו. מעניין שסבתא גיטה סורגת סוודר לנכד שייוולד לאומי, ודודי לא מבין מנין הידיעה של גיטה, והיא נתפסת בעיניו הוזה. למעשה, רק דודי לא יודע מהי האמת, רק ממנו מסתירים את האמת, הוא מנסה לגלות אותה גם בעבור כולם כשלמעשה הוא היחיד שלא מודע אליה.
לא במקרה נפגשים שניהם באולם התיאטרון בניו-יורק המציג את מחכים לגודו, החוטים נקשרים ליחידה אחת וכאן מתברר לדודי שחי שנים רבות בהכחשה ובהדחקה. הוא חי שנים רבות באמונה מוטעית באשר לרגשותיו של אומי כלפיו.
הספר עוסק בחרדה הקיומית לגלות את האמת על מי שאתה חי איתם, והאמת היא קשה, היא גם מובילה את דודי למחשבות אובדניות בדומה למחכים לגודו. תוך הכתיבה מתברר לדודי שאומי היה החזק ביניהם, והוא מבין שהחבל שקשור על לאקי הוא החבל שקשור אליו.
האנלוגיות בונות המחזה בדרכים רבות, אנלוגיה ניגודית בין שני האחים, אנלוגיה בין דמויות ברומן לבין הדמויות במחזה. אנלוגיה בין דמויות הנשים לבין דמויות הגברים. למשל, נעמה עובדת סוציאלית שמצליחה לפרק את דודי ולפענח את נפשו ואת נפשות האחרים, היא אנלוגית לחוכמתו של אומי ומתפקדת גם כאח בהיעדרו של האח. אנלוגיה במחזה בין דודי לבין רלי הנהנתנית.
מעניין לגלות שכאשר מוצא דודי את אומי, הוא מוצא את אחיו חי עם אישה מוזיקאית, היא מלמדת את אומי להאזין למוזיקה ומכניסה אותו לעולם שלא הכיר עד אז. דודי גם הוא חי בעולם של חסך, והוא משלים את החינוך המוסיקלי שחסר שלו בגיל מאוחר, שכן חי בעולם הזה במידה מסוימת מתוך הזדהות בלתי מודעת.
"בשלב מסוים נראה לי מסע הניווט המגוחך הזה ברחבי הפארק מופרך. ההשתרכות המעונה הזאת, שניים שלושה מטרים אחריו, הציתה בי בבת אחת מצב 'גודו'. יותר מאי-פעם הרגשתי חנוק בחבל כמו לאקי במערכה הראשונה. אתה משתעמם? אומי כיוון לעברי במבט עוין. המון חריצים נפרשו אצלו על הפנים, בעיקר סביב העיניים והשפתיים. לא, ממש לא, אני פשוט עייף מכל השבוע הזה בכרך היפהפה שלך, השתדלתי להתחנף. משום מה הריצוי נתפש כהתגרות. אם ניו-יורק כל-כך משעממת אותך למה אתה מתעקש להישאר בה? למה לא נסעת לפריז או ללונדון, מה אתה בכלל מחפש בעולם הגדול, כשאין לך את העיר הקטנה בלי הפסקה, בתל אביב? הוא ממש השתסה בי".
כשהם נפגשים סוף סוף לא מתבצע האיחוי שאליו כמהּ דודי.
הספר מעורר בסופו של דבר המון תהיות על קשרים בין בני האדם, לקשרים ביולוגיים בין שני אחים תאומים לקשרים בין הורים לילדים. הספר שובר לנו תובנות חברתיות או תפיסות עדתיות באשר למשפחה היהודית, ואולי לפנינו אכן תבניות של המשפחה היהודית האשכנזייה שבה לא מדברים על הבעיות, שמחביאים ומסתירים מומים וסודות כמוסים. והעיקר, האם אנו מכירים, באמת, את מי שאנו חיים איתם שנים רבות, חולקים איתם מיטה משותפת, חדר משותף, האם אנו חיים את החיים האמיתיים או שמא אנו חיים רק בשקרים ובהסתתרות, שהם בבחינת הגנות שעשויות להתפורר יום אחד.
