ספר שיריו של אלחנן ניר, 'תחינה על האינטימיות', זכה לחיבוק חם של הביקורת. מאמרים אוהדים על הספר, ועל הייחוד הרב שבשירתו של ניר, התפרסמו הן בידיעות אחרונות, הן בהארץ והן ב"ישראל היום", וכך גם באתרי אינטרנט.
לאשראי ראשון זכה הספר מחבר השופטים של "פרס ורטהיים לשירה" שהוענק לאלחנן ניר מטעם אוניברסיטת בר-אילן. צאתו של הספר לאור הפנה זרקור לשירה מיוחדת, שירה היונקת את התפילה והמדרש כחלב אם, ומביאה אל הקורא חוויה יהודית ורוחנית, ובה בעת חוויה אישית. קריאה בשירת ניר מעניקה לקוראים תחושה, שהם מוזמנים לשירה שיש בה צלילה עמוקה למחוזות האישיים, ובה בעת אינה מרפה מן העומק התרבותי היהודי ומן המרחב האוניברסאלי - שירה מתנגנת ולוחשת ובעדינותה מצליחה לחבוק בידיה עולם ומלואו.
מי שמבקש להבין את הקול הפנימי של השירים, יכול לראות בדברים שכתבה על הספר יושב-ראש חבר השופטים, ד"ר תמי וולף-מונזון, מעין "קריאת כיוון" מדויקת לשירה אמיתית הנובעת ממקורות תרבותיים עמוקים. כך כתבה: "ספרו של ניר מוצג כמסע של חיפוש מתמיד לגילוי המקור הנפשי של החוויה האישית ושל העצמי העמוק". קריאה מעמיקה בספר אכן לוקחת אותנו למחוזות מיסטיים, מפעימה בנו רבדים הנסתרים המצויים בה: עולם הזוהר על מושגיו ותמונותיו, מקורותיה העיוניים של החסידות, סיפורי רבי נחמן מברסלב, פיוטי תפילה, והתבוננות חוקרת ובוחנת בפילוסופיה של דתות המזרח.
מי שעקב אחר פרסומים של אלחנן ניר בעבר, למד להכיר את "מפת הנפש" שלו. סימני דרך לשירתו ולעולמו מצויים ביצירותיו לאורך השנים: שירים שפרסם בכתבי עת שונים כמו 'הליקון', 'משיב הרוח' ו'שבו', רשימותיו הספרותיות ב'מקור ראשון' וב'הארץ', ספרו 'מהודו ועד כאן' (ראובן מס, 2006), העוסק בממשק שבין הודו ויהדות והמתחקה אחר הסיבות להפיכתה של הודו ליעד מועדף עבור המתבגר הישראלי. כל אלה לימדו משהו על מתווה עולמו המורכב של היוצר, גילו לנו פכים מאוצר הידע הרחב שלו - ויכולנו להבין משהו על דרך הבנתו את התרבות היהודית ואת המתרחש היום בישראל.
חוות הדעת של השופטים אכן נתנה את התמצית: "מתוך החשיפה המתמדת והמייסרת, לעיתים, למקורות הללו, מנסה אלחנן ניר לגבש את קולו הייחודי, בין תחינה לצעקה, בין קבלה להתרסה, בין שתיקה לתפילה". כקורא חשתי, שהשורות מספרות לי אמת עמוקה: אין חיים ללא התפילה, אין הגשמה עצמית ללא הטמעת האמונה עמוק בפנימיות האדם, ורק בתפילה יש דרך להאיר את המציאות. כי השורות של אלחנן ניר מטלטלות עולם ואדם:
הִנֵּה תְפִילוֹת שֶׁלִי גָדְלוּ בִּי לְמֵת וְגוּף הִקְפִּיא הַכִּמָהוֹן וְלֹא מָצָאתִּי וְהָיִיתִי זוֹרֵק עַצְמִי עַד קְצוֹת הַצְּעָקָה עַד שֶׁאֵין בִּי חַיִים אִם אֵינְךָ וְצֵא כְּבָר צֵא מִטֶבַע נעֱלָם שֶׁלְךָ וְאָמְרוּ שֶׁאֲנִי מְגַשֵּׁם אוֹתְךָ וּמַטְבִּיעַ עֵינַיִים בְּמִי שֶׁאֵין לוֹ פָּנִים [...] אמונתו של המאמין כה פנימית, שאינה נזקקת לעיניים, היא זו שיוצרת עיני אמת להבנת הקורה, ויש בה כוחות לתפיסה נכונה מתוך הכוח הפנימי.
באחד מהשירים הנקרא 'רץ אליךָ', ניר משלב קולות שונים: את 'קול ישראל', המוסר את הידיעה האינפורמטיבית, שעל-רקעה נכתב השיר, קולות המואזין שנשמעים בטבעיות ילידית, קולותיהם של הדוברים המרכזיים בשיר - מתפללים העייפים משבוע קשה, שברקע חסידי ברסלב הרצים אל קבר יוסף ללא אישור. וכך הוא כותב על המתפללים העייפים:
שוֹלְחִים אֵלֶיךָ תְּפִלּוֹת בְּאִימֶל בְּsms, בְּעֲלוֹנֵי פָּרָשַׁת שָׁבוּעַ, בְּפִּהוּקִים שֶׁל שָׁבוּעַ קָשֶׁה. ניר יוצר מרקם חדש שבו המציאות והנסתר מותכים זה בזה; הטכנולוגיה המודרנית והתקשורת לסוגיה, כולל זו הפנים-דתית של עלוני פרשת שבוע, כולם יחד יוצרים ביאור חדש למציאות הישראלית. הוא משתמש במשמעים שונים של הלשון העברית, כדי ליצור דו-שיח בין קצוות שונים של הזמן היהודי והזמן הישראלי. כך, למשל, בשיר הבא, בו הופכים עורקי הדם לנתיב קיום רוחני:
מוּל שְׁתִיקָתְךָ חִפְּשׂוּ יָדַי אֵת מַפְתְּחוֹתֶיךָ הָעוֹרְקִים כְּבַר לֹא הִזְרִימוּ אֵת הָרוּחַ הַמַּבָּט שָׁקַע מִקְּבִיעוּת הַמַּרְאוֹת הַמִּלִּים גָּוְעוּ בְּאוֹר הַצָּהֳרַיִם הדם הוא מקור החיים, וראייתו של אלחנן ניר צוללת למעמקים: העורקים הם נתיב נפשי, והם שלובים במראות, במילים וברוח. את הקובץ חותם מחזור השירים, שכותרתו היא 'האינטימיות' - מחזור המוקדש לזכרה של האם, רחל. זהו מחזור שירה נדיר בעוצמתו ובכנותו, שבו השירים אינם נקראים רק כשירי זיכרון, אלא בעיקר כשירי אהבה, דבר המעניק להם כוח מיוחד לשרטט את המשמעות העמוקה והדקה של האינטימיות. קריאה במחזור שירים זה מרגשת עד דמעות. מתברר שיש בשירה כוחות לתת משמעות מקיפה ועמוקה לאהבה. זו שירה אמיתית וצלולה על אהבה בכלל, ועל אהבת-אם בפרט. תחושתי שלי היא שסוג הקירבה שנבנה בשברי ההברות ומשברי המילים הוא מילון חדש של תפילה אנושית, מילון שיש בו הקבלה מיסטית בין צינורות חמצן לצינורות נפש, שיש בו חשמל של מאמין קדום המיטלטל בין קירבה לריחוק:
כָּל הַלָּיְלָה צָעַקְתִּי לָךְ דוֹמֵעַ שֶׁתִפְקְחִי עֵינַיִם שֶׁתַּגִּידִי וְכָל הָאֲהָבָה וְצִינוֹרוֹת הַנֶּפֶש הַשְּׁקוּפִים שֶׁלָנוּ שֶׁהָיוּ מִסְתָּרְגִים יַחַד וְהַחַמְצָן שֶׁהָיָה מַזְרִים וְהַחֲלוֹמוֹת גִּלוּ עַכְשָיו נִמְשָׁל אַחֵר. אַחֵר. הָיִיתִי מַרְטִיב הַשְֹּפָתַיים שֶׁלָךְ מַרְטִיב נְשִׁיקוֹת שֶׁהָיִית מְנַשֶּקֶת לִי גַּם יֶּלֶד גָּדוֹל צָרִיךְ נְשִׁיקָה, אָמַרְתְּ, גַּם יֶּלֶד גָּדוֹל צָרִיךְ לְהַרְטִיב נְשִׁיקָה שֶׁלָךְ. וְלֹא יָדַעְתִּי כַּמָּה אַתְּ רְחוֹקָה מִמֶנִי כַּמָּה אַתְּ קְרוֹבָה מְאָת, וְרָאִיתִי מִסְדְרוֹנוֹת וּבוֹרוֹת גְדוֹלִים כְּכָל שֶׁהִצְטַמַקְתְּ בֵּין עֵינַי וְנִיסִיתִי לְשַכְנֵעַ עַצְמִי שֶׁזֶה סוּג אַחֵר שֶׁל קִרְבָה. שירי האהבה של אלחנן לאם הם יחידי סגולה, והם הפילטר לצעוד בדרך של אהבה, נתיב של אמונה ומסלול של תפילה - והכל בנשימה אחת:
אָמַרְתְּ לִי הַיּוֹם שֶׁהַיְּלָדִים זֶה אַתְּ, כְּשֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת מִישֶׁהוּ אַחֵר וְדַרְכּוֹ אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת עַצְמִי זֶה הַכֹּל, זֶה כָּל הַתְּפִלָּה.