50 שנה של שירים

המוסר וההשכל אני איש אבק ומלחמה אדם שלא נרתע מהגשם והרוח לא עוצר אותי הקור או החמה עדיין לא הגיע הזמן לחדול או לנוח כל הר בזלת או פלדה וכל מתכת במקצועיות בתבונה ואורך רוח בידי רתכת בתנופת יד ויכלת, בכל העוצמה אתגבר לבדי, לבדי ללא עזרה של מפוקפק חבר בעיניים פקחיות וחודרות לכל פינה אחדורה בתרגום קל וחבור קשת בין האברים אסדורה כל סגר או מחסום בחריקות שיניים אסדוקה עד אשר אדע ואבין עת הזמן אבדוקה והיה אם כשל אכשל במעשי ורצונותי אשוב בכל פעם בעקשנות ודחף למטרותי עד אשר פרוץ אפרוצה את מחסומי כי צדקתו של אדם היא מטרה לכל דומי הכה בברזל בעודו חם כך אומר נפח מקצוען גלגל אותו כופף אותו כמו אומן או שען כך זה כאשר מכלכלים כל מעשה במחשבה תחילה בלי בושה, רתיעה ופחד בבקשה ומחילה המאבק הוא אמצעי לכל מטרה החוק והסדר אומרים הם בידי משטרה האמנם??? האם את גורלך תסכים ותפקיד כולו? בידי שכירי חרב שכבד עליהם עולו??? "אם אין אני לי מי לי" - אין לסמוך בשום אופן כך כל עניין בידך רכז הכל ביד כחופן לא להירתע והיה חזק גם אם לצופן תדחף ואפילו גם אם תמרות עשן וחושך, מעליך ירחף היה חזק ותחזק את הסובבים אותך ואת עולמך אל תהיה חלש ואל תיכנע לבני עמך כי אתה הוא האחד על עצמך ועניינך שומר כל אחד חזק ובריא בנפשו וגופו כך עושה וכך אומר הפתגם עם מוסר ההשכל כך אומר עדיף תיראה עשיר ולא עני גם אם פרוטה אין עדיף תיראה חזק ולא חלש כך יראוך הכל בחריקת שן אם חפץ חיים וכבוד אתה תהיה, האחד, האומר וגם השומר אלה הם פיתולי ופלפולי החיים יום יום הכל מערבולת ומאבק מאיים שמור את נפשך וחסינותך בעזרת האל כך הם החיים בעולם וגם בישראל זכור תזכור!!! הרעים בתקופתנו אומרים רע להם כאשר שמח אתה ומאושר טוב להם כאשר רע לך לא חזק ולא מוכשר מוסר ההשכל: פתח פיך בטוב ופוצץ עיני שונאיך שמור לעצמך כל טוב ואושר בד' אמותיך ואל תוציא עיני דורשי רעתיך מחור עיניהן עליך כי אין אמונה גם בקרובים ביותר אליך חבל, חבל, חבל שכך הוא העולם והאדם. שיר האביב הגשמים תמו, והרוח הסוערת נרגעה. חג האביב, מפינתו, אחת לשנה, זריחתו נגעה, בכל מקום שהשמש את קרניה שלחה על האדמה והארץ בשמחת האביב מרחה. מזג האוויר נעים ונוח, כיאה לימים יפים, ללא מתח או חשד מהיום הנולד מכל חטא חפים, הכול מאושרים, שמחים ופוצחים בשיר אחד מהשירים, השיר המלווה כל אחד בכול יום את סל התקווה ירים. בבוקרו של יום אביב השמחה והאושר מלווים, כל אחד, שביום כזה הרגשות והנשמה טבולים בחיים שלווים, כי האביב הוא כעין חופש ופגרה בין חורף לקיץ, בין הקור לחום, בין הגשם לשרב כעין גשר וחייץ. ארבע עונות השנה, חורף, סתיו, אביב וקיץ הם שנה, כך רבון העולמים את כדור הארץ בנה, לכול תשואות החיים של החי הרמש והצומח, כאילו הכול חברו יחדיו, בתשואות והרבה שמח. חודש ניסן בדרכו לחודש אייר את האביב איתו סחף, אוויר טוב ראות בהירה עם שמיים כחולים ומבט רחב, באושר ושמחה זוגות מאושרים יד ביד אל שפת - הים פוסעים, עם שירי הטבע והצבע להשתזף בחום השמש של מזיעים. הלוואי, וימי האביב ייעצרו מלכת והימים היפים יהיו איתנו תמיד, עם יופי החיים, בדילוגים של זוגות נאהבים באושר. יום הולך ויום בא שנה עוברת והמנגינה תמיד נשארת. אפסותו של האדם והעם מול הר גבוה עומד לו יצור קטן, שתמיד תלונות רבות יש לו ואף תמיד רטן. אני, עוצמתי היא במידותיי הקטנות שבקושי נראות, אך חמקמק אני ולפגוע בי, קשה מאוד, גם לא בעזרת מראות. אני גיבור וחזק ואין יכולת אותי להכריע, בודאי גם לא בתחבולות או בכוח, לא ניתן אותי להכניע. כי פקח וחכם אנוכי, עם גופי הקטן את ההר אכבוש, ללא רתיעה או פחד, ללא נימוס, עם חוצפה ולא אבוש. כאלה הם בני האדם של היום - "החוצפה" וההתנשאות, ללא רתיעה ופחד, עם ביטחון עצמי מופרז וללא לאות. אין גבולות למותר, ואין אסור, הכול שפיט וגם אפשר, באלה המילים, כל חצוף או מתנשא שר. כאלה הם בני האדם של היום "הבושה נעלמה" לשדה הגעגועים. אין בקורת עצמית, לכל טעות או שלילה, גם על שקר ורמייה רגועים. אפילו את המילים "מה יגידו עליי" - אין רתיעה מהלא נעים, כי אין כבוד עצמי וחלחלה, אם תופסים אותך, בגניבה ומעשים רעים. כאלה הם בני האדם של היום - "הכבוד נעלם" ואיננו והערך העצמי נרמס. פעם על הכבוד נלחמו (כבוד המשפחה וכבוד האדם) ואפילו זעקו חמס. ואילו היום, הכול שווים, רמאי, נוכל, רש, עשיר, גנב, פרוצה, שר, בעל מעמד, הכול לשולחן אחד, משפט אחד ושופט טועה לצון שחמד. כאלה הם בני האדם של היום-כאילו מובן מאליו, גסות הרוח וחוסר הנימוס הנורא. אלה מילים לא גסות וההתנהגות הפרועה והלא מסויגת ללא מורא, תהרוג, תרצח, תגנוב - הבושה נעלמה, הכבוד נעלם, הנימוס, והחוצפה שחסר - לא נורא. והיכן המנהיגים של העם הזה שאמורים להיות דוגמא. הפוליטיקה (מדיניות פרועה מלאה שקר וערמה), משחיתה, כל חלקה טובה ואף פוגעת באומה. הם נגועים בחוצפה, בחוסר בושה, ללא כבוד וחסרי נימוס. אך העם הקטן הזה, אין פלא שמאוכזב הוא, כי כבודו רמוס. והיכן האדם הקטן, של עולם זה, שאלוהים רתם. עם ישראל הנבחר מכל העמים, כשבפעם ההיא עליו חתם. את עשרת הדיברות, לו, נתן, את דרכו פתח ולא סתם. אל להם לבני העם הזה להפר את הברית של תרבותם ודתם, שניתנה להם בהר סיני, כי על אפסותם הוא חתם.