"בְּרֹב פְּלָאוֹת חֻבַּר כָּל אָהֳלָהּ"

פנינה פרנקל, חוקרת ומרצה בתחומי החינוך, עסקה בהוראה ובתפקידים מגוונים במסגרות אקדמיות שונות, באוניברסיטה העברית בירושלים, באוניברסיטת תל אביב ושנים רבות כמרצה, כמרכזת וכחברת הנהלה במכללת לוינסקי לחינוך. אחרי ספרי השירה למבוגרים: "גומות הכרית הריקה" (ספריית פועלים) ו"טיפה של אושר טופפה על גג פגודה" - שירי מסע לסין (בהוצאת אסטרולוג), יוצא לאור ספרה: "שירים לסידור החדר". כל ספר, אוצר בלום המטיב להביא את כתיבתה הייחודית אל שיאים חדשים. מן הסתם, מה שכה מעצים את יצירותיה, הוא המשקל הסגולי של יושרה בכתיבה כשהדיבור בו ישיר ובגובה העיניים (עמ' 71): "גַּם הַגִּיל וְהַשֵׁם שֶׁלִּי הֻחְלְפוּ/ לְפִי מַצַּב הָרָעָב וּלְפִי כִוּוּן הָרוּחוֹת.//”שֵׁם הוּא רַק שֵׁם” הִיא אָמְרָה לִי/ ”רַק עַל הַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּךְ / צָרִיךְ לִשְׁמֹר”"... מכאן ואילך ניתן להחליף רשמים עם יתר שירי הספר, כשמעת לעת מנכרת יותר ויותר ההכרה בכובד משאות הרגש אשר נוצקו לנבכי הנפש ונותרו שם בשלמותן בלתי מחיקות. אט-אט אני חודרת לעולמה הפנימי והחיצוני, והיא נשמעת לי קרובה וכה מוכרת. מילותיה חודרות מתחת לנקבוביות העור. כדור שני לשואה, אני נוצרת את הצלקות של הוריי וקרוביי ופוסעת עקב בצד אגודל בעקבות יצירותיה, היסוסיה ולבטיה של פרנקל ומגלה פן נוסף: (עמ' 70) "בִּמְרוֹמֵי הָאַקְרוֹפּוֹלִיס פָּגַשְׁתִּי אֶת אֲבִי/ מַשְׁלִים פִּגּוּמִים לְשַׁחְזֵר אֶת אַגָּדוֹת הָאֵלִים./ כְּשֶׁיַּחְזֹר מְאֻחָר בָּעֶרֶב לְאַחַר יְצִיקַת הַגַּג/ יַעֲבִיר אֵלַי אֶת כֹּבֶד הַחַיִּים.// מָחָר יִשְׁלֹף פַּטִּישׁוֹ מַסְמְרִים זוֹעֲמִים/ לִבְנוֹת בַּיִת לְשַׁכֵּן אֶת הַחַיִּים/ וּלְשַׁמֵּר לְצִדָּם אֶת מֵתָיו"... המוטו של הספר טמון ביצירתה הגדולה "שירים לסידור החדר" (עמ' 75) הנושאת את שם ספרה: "לִפְעָמִים הַשִּׁירִים מוֹפִיעִים לְאַחַר סִדּוּר הַחֶדֶר./ בַּמְּגֵרוֹת מִתְפַּנֶּה אָז מָקוֹם לַמִּלִּים/ כְּמוֹ חֲבִילַת מַצּוֹת/ הַתּוֹפֶסֶת אֶת מְקוֹם הֶחָמֵץ.// לִפְעָמִים הַמִּלִּים מַגִּיעוֹת בְּאִחוּר"... ואילו אני, הקוראת ביצירות, אוספת עוז וממתינה להמשך. בהמשך נרשם: "הֵן תּוֹפְסוֹת מְקוֹמָן שֶׁל תְּחִינוֹת שְׁקֵטוֹת/ מִתְפַּזּרְוֹת בֵּין מַרְאוֹת וּמַכְפִּילוֹת עֲקֵבוֹת שֶׁל עֶצֶב/ לְטוּר אֵינסְוֹפִי מִתְעַצֵּם"... עד כמה מעוררות כאב מילותיה הרשומות בשפת היידית: (עמ' 69) "אִיךְ שְׁרַיְבּ צוּ דִיר פוּן דֶעם מִדְבָּר/ וּמְחַיֶּכֶת אִתָּךְ אֶל הַיְעֵלוֹת שֶׁעוֹלוֹת מֵהַוָּאדִי/ מְצִיצוֹת אֵלַי בְּעֵינַיִם קְרוּעוֹת מַאֲמִינוֹת/ שֶׁהַיָּפֶה הוּא הַטּוֹב"... הנה כאן בה הפורקן לתסכול. נראה כי למרות כל יופי הבריאה והטבע, כל יקיריה נותרו כצללים מהעבר, הושמדו וכלו מן העולם: (עמ' 43) "אֲניִ דּוֹרֶכֶת עַל הַכּוֹכָבִים שֶׁלִּי בְּהוֹלִיווּד בּוּלְוַארְד/ מְהַלֶּכֶת עַל שֵׁמוֹת אֲבוּדִים שֶׁל מֵתִים./ וְהַמִּדְרָכוֹת מִצְטַיְּרוֹת לְרֶגַע כְּמוֹ/ מַצֵּבוֹת שֶׁל יְהוּדִים שֶׁנֶּעֶקְרוּ לִבְניִת הַכְּבִישׁ. / אוּלַי מִישֶׁהוּ צוֹעֵד שָׁם הַיּוֹם בְּמַגָּפָיו/ דּוֹרֵךְ עַל שְׁמָהּ שֶׁל סָבָתִי "מַיין טַייעֶרעֶ חָנהָ'לֶה"/שֶׁחָרוּט עַל אֶבֶן מִתְפּוֹרֶרֶת. /אֲבָל מִי מֵבִין הַיּוֹם/ יִידִישׁ"... מהיצירות הנשגבות הללו פונה פנינה פרנקל ונעתרת 'לנפשה' הדורשת הרפיה, ומתנחמת בתכליתיות הקיום והיומיום: (עמ' 26) "יָרֵחַ מָלֵא נִשְׁזַר בֵּינֵינוּ/ לְשַׁמֵּר אֶת הַמֵּתַח הַקַּיָּם/ בֵּין הַצּוּרוֹת הַמִּתְחַדְּשׁוֹת./ סְבִיב חוּטִים שֶׁעוֹבְרִים מִיָּד לְיָד/ לָמַד גּוּפִי לִהְיוֹת דָּרוּךְ לִקְרַאת הַמִּשְׁתַּנֶּה/ שָׁם, נִתְגַּלָּה לִי הַיֹּפִי הַקַּיָּם בַּדְּבָרִים הַפְּשׁוּטִים.// אֲנִי מוֹסֶרֶת בְּיָדֶיהָ אֶת הַסֻּלָּמוֹת שֶׁלִּי לַשָּׁמַיִם/ קְשׁוּרִים בֵּין אֶצְבָּעוֹת רַכּוֹת נִזְהָרוֹת לִמְעֹד"... מכאן ואילך חשתי את 'העצב' הנשזר 'בתקווה' לאורך יצירותיה האחרות ופתאום, נמצא השיר: (עמ' 25) "רוֹצָה לְסָרֵק אֶת חֶלְקוֹת הַשָּׂדֶה/ לָחוּשׁ בַּגַּלִּים שֶׁצִּיְּרָהּ בָּהֶן הָרוּחַ/ וְלֶאֱסֹף אֶת זִכרוֹנוֹתַי לַאֲלֻמּוֹת שֶׁל זָהָב./ אֲהוּבַי מְצִיצִים אֵלַי בֵּין קִפְלֵי הָאֲדָמָה/ מְמוֹלְלִים אֶצְבָּעוֹת יְבֵשׁוֹת לִנְגִיעָה מְלַטֶּפֶת/ כְּמוֹ בַּת יִפְתָּח אֶרְקֹד לִקְרַאת אָבִי וְאִמִּי/ הָעוֹלִים מִתּוֹךְ הַקָּמָה וְהֵם גּוֹלְשִׁים/ מִתּוֹךְ חֲלוֹם יָשָׁן שֶׁנּעֵוֹר בִּי/ רֶגַע לִפְנֵי הַקָּצִיר"... אבל כל אלה הן מקצת שבמקצת מחוויית הקריאה, הצלחת ההישרדות דורשת המון אנרגיה של קימה מהנפילות האינסופיות ותעצומות נפש אדירות להמשיך. פנינה פרנקל מוצאת את יכולותיה נשאבות מעטיפות אהבה: (עמ' 20) "הוּא נִמְצָא לִי שָׁם כְּמוֹ הַיָּם.// גַּם אִם אֶשְׁקַע בַּתְּהוֹם יַמְתִינוּ לִי סְפִינוֹתָיו./ וְגַם אִם אֶחֱזר מְרוּטָה מִמַּסָּע שֶׁכָּשַׁל/ יַעֲלֶה אוֹתִי מִתְּהוֹמוֹת/ יַעֲטף בֵּין זְרוֹעוֹתָיו עַד יֶעֱרַב יוֹם".... ומילדיה ששבים ממסעם: (עמ' 11) "בְּרֹב פְּלָאוֹת חֻבַּר כָּל אָהֳלָהּ/ הַשֻּׁלְחָן הַגָּדוֹל חָזַר מִיַּתְמוּתוֹ/ וְעֵינֵי הָעֵץ שֶׁבּו מְחַיְּכוֹת/ לְמַגָּע שֶׁל שָׁרָשִׁים"... השירים שבקובץ ממריאים במסע אישי כשהדמויות הן בני משפחה אחת, חלקם ממשיים ומציאותיים, וחלקם שאובים מהעבר שחי עימנו ביומיום. כולם ביחד מהווים את הגזע. העבר מתחבר להווה מאליו, ונוכחותו ספונה במציאות. העבר הקשה פועל לחישול הנפש, ושורשי צמיחתה וכינונה בפסיפס האנושי של החיים והמשפחה, מקבלים גושפנקה וממד של דומיננטיות והמשכיות.